שיכלנו שני חברים, שכל אחד מהם היה יחיד במינו. משה ונצובר, האפסנאי הפלוגתי, יצא אתנו כמעט לכל קרב מאז הימים הראשונים, מבלי שיהיה מחויב לכך ומבלי שביקשו איש. ואריה קוצר, האדם שרץ בראשם של עשרות גלי-הסתערות, האדם ששמו היה במשך חדשים לשם-דבר, לסמל ולאגדה בחזית כולה, האפשר להאמין שכדור עופרת, שרסיס של פגז או של מוקש עלול היה לשים קץ לחייו ן

...והקרבות נמשכו, ללא הפוגה. גדוד אחד כבש את תל-א-סאפי, מבצר טבעי שאין דומה לו במרחב הדרום. אנחנו טהרנו בפעולת-חטף את אידניבה ומוראליס במרחב כפר-מנחם. אחרי כיבוש המשלט 105 ויתרו המצרים לאורך כל החזית על חלומות ההתקפה וכיבוש. הם נואשו גם מלכבוש את גת וגלאון, שני קיבוצים מבודדים כמעט, בהם חזרה פרשת-נגבה בזעיר-אנפין, ועברו להגנה עיקשת. היזמה עברה לידינו. מאישדוד ועד בית-ג׳יברין וזכריה, לאורך כל הקשת המכופפת שנקראה ״חזית הדרום״, הלמו היחידות המבותקות בעמדות-ההגנה המבוצרות של האויב.

*

העתונים שהתגלגלו איך שהוא לשוחותינו בסואפיר מודיעים שהאו״ם קבע שוב הפוגה ליום ה-18 ביולי. החל משעה 7 בערב. לא האמנו בכך. היתה לנו אמונה מוזרה שאם נתחיל להאמין בדבר סופנו להתאכזב. ושהאכזבה תהיה איומה. אולם בלב ניקרה המחשבה - שמא בכל זאת ?

18 ביולי, 1948. שוחה בסואפיר.

איסוף פצועים.

ידענו שעומדת להיפתח אופנסיבה גדולה - לפתוח את הדרך לנגב לפני ההפוגה. לא היה דרוש איסטראטג כדי ללמד אותנו את פרטי הפעולה. אנחנו מכירים את השטח ואת יחס הכהות, ואנו יודעים שנצטרך לכבוש את חאטא וכארטיה ולפחות להלום בכחות האויב בבית עפא.

לכל אחד רגש מוזר בלב. הם ראו את המוות מאות פעמים, ולא נבהלו. אך קביעת מועד להפסקת האש יוצרת אוירה מיוחדת במינה. ״אם אחיה עד מחר״ - כך חושב כל אחד, ״יש לי סכויים לצאת שלם מכל העסק...״

- בכל זאת אנחנו דרוכים. פתיחת הדרך לנגב - זוהי גולת

172