הכותרת לפעולתנו במשל עשרה ימים סוערים אלה. ומנוי וגמור אתנו לסיים את הג׳וב.
המפקדים חוזרים מהתיעצות. שתי פלוגות רגלים - פלוגה א׳ שלנו ופלוגה של טירונים מחיל-הים שנשלחו כחיל מילואים, ושנקראו עתה ״פלוגה ג׳״ - יתקיפו את בית-עפא משני עברים. הג׳יפים ירתקו שוב את האויב במכות-אש. אולם שנים מהם יופרשו הפעם לאיסוף-פצועים. ביניהם הג׳יפ שלי.
*
אנחנו מתיצבים אצל אשר דרומי, מפקד פלוגה א׳. הוא מזמין אותנו לארוחה-שלפני-קרב, ארוחה מצוינת עם עוגות.
אנשי פלוגה א׳ באים ומתלוצצים אתנו. לפני עשרה ימים היו טירונים. עתה הם ותיקים. הם יודעים שרבים מהם ייפצעו הלילה, ושתפקידנו הוא להצילם. הם מתלוצצים...
אנו נוסעים למרפאה כדי לצייד את עצמנו בכמות מקסימלית של תחבשות ואלונקות. בדרך פוגשים אנו את פלוגת המילואים היוצאת לנקודת ההיערכות. הבחורים ״ירוקים״ לגמרי. קרבם הראשון הוא. שירה אדירה פורצת מפיהם - ״האמיני יום יבוא...״
אנחנו עומדים ומניחים להם לעבור. רגע איום הוא לנו. יודעים אנחנו בית-עפא מהי. יודעים אנחנו שליל ירח יהיה לילה זה. יודעים אנחנו - רבים מהם לא יחזרו שלמים.
*
אנחנו יושבים בנגבה, נגבה הפצועה, השותתת דם, ומחכים בחשכה לשריקת הכדורים הראשונים, מכוון בית-עפא. זה יהיה האות שעלינו לצאת למקום הקבוע ולחכות לפצועים כדי להביאם למרפאה.
השעה 11.30, והכל שקט יתר על המידה - נראה שגם המצרים מתכוננים לקרב ההכרעה בלילה האחרון לפני ההפוגה.
הלילה בהיר מאד והראות מצוינת. זהו אות מבשר רעות למתקיפים. אנחנו נזכרים בחברים שיצאו לפני שעה מן הבסיס כששירה אדירה בפיהם. הלילה בהיר מדי...
יריות. תחילה בודדות, אחרי כן צרורות. והנה מתעורר היקום