מסביב - הראקיטות הצבעוניות מתנשאות השמימה, התותחים שואגים, מכונות היריה מטרטרות.
עלינו לצאת לשטח - ארבע אנשים בג׳יפ בלתי משורין. המקום שנקבע נמצא כ-500 מטרים מן הכפר המותקף. האם התביישנו קודם בג׳וב הזה ? טעות היתה בידנו - זהו ג׳וב הראוי גם ל״שועלי שמשון״.
תותחי האויב מטווחים לשביל. אנחנו יורדים ממנו ונוסעים בשדה הפתוח לקראת האש. השטח מישורי, ואין בו זכר למחסה.
הנה המקום. אנחנו נשכבים על הארץ ומציבים את המקלעים.
לפנינו מחזה יפה כמעט - אש התותחים, צבעי הראקיטות, כדורי מקלע מאירים. אלא שההרגשה אינה נוחה - אנחנו שוכבים ללא מחסה, ואין לנו מה לעשות אלא לחכות לכדור או לרסיס.
אין אנחנו מדברים. אנו מאזינים ומשתדלים לנחש לפי הקולות את מהלך הקרבות. לפעמים מגיעה אלינו צעקת ההסתערות של חברינו. זו הפעם הראשונה שאנחנו מסתכלים בקרב מבלי להשתתף בו, ואין זו הרגשה נעימה.
שעה. שעתיים. בנימין פרידמן נרדם. יוסף, הנהג, מגלה לי בסוד שהוא חושש שיתעלף אם יראה פצוע קשה. אני מחייך בלא משים גם אני דברתי פעם כך, אף שמעתי לא פעם פסוק זה מפי חברים. ובכל זאת נשאנו על שכמנו פצועים, גם גוססים, ועשינו את המוטל עלינו וחומרת הרגע השכיחה מלבנו את הרגשות העדינים. גם יוסף ינהג כך.
״דוד !"
אנחנו קופצים ממקומנו. נשכחו הכדורים והפגזים. חבר פצוע תפקידנו לדאוג שיגיע למרפאה במהירות האפשרית.
״דוד - גלית!״
הוא פצוע באוזן. מקרה לא קשה ביותר. אנו מעבירים אותו בג׳יפ למרפאה. ״עוד מעט נגיע״, מנחם אותו בנימין. ״עוד כמה דקות...״
״אל תעשה פאניקה״, משיב הפצוע ברוגז, ״אני בסדר!״
אני מכיר את הקול הזה. לא פעם שמעתיו קורא שירים במסיבות שלנו במחנה ״יונה״, בעבר הרחוק, לפני המבול. קולו של זלמן קמין הוא, אחד הותיקים המעטים ששרדו בפלוגה א׳.