יותר מדי סבל. קל יותר להחזיק מעמד בקו האש הראשון מאשר לעמוד בכל אלה.
ובכל זאת, יש גם מן הנעלה בעבודה זו. גבורתם של הפצועים, המעודדים את הבריאים ומתנצלים על הטרדה שהם גורמים לנו; כוח הסבל העילאי הזה, כשהם שוכבים בשדה פתוח, תחת מטר הכדורים, ומחכים למכונית שתביאם למרפאה, ושאולי נתרסקה בינתיים לאלף רסיסים - זוהי הגבורה האמתית של שדה הקרב, יפה יותר, נעלה יותר מגבורת החייל המסתער על מכונת יריה מטרטרת. זוהי גבורה בלי שכרון החושים, גבורה שבכאב, גבורה של סבלנות ואומץ רוח: נצחון האדם.
בחזרנו בבוקר נשכבתי, בנגוד להרגלי, בשוחה. ידעתי שאחרי התקפת-הלילה יפציצו המצרים את בסיסינו עם אור היום. נרדמתי.
התפוצצות אדירה עוררה אותי. לרגע לא ידעתי מה קרה. טרטור מנועים. צעקות, עשן וריח של אבק-שריפה מילאו את החלל. הנה צולל מטוס שני לקראתנו. אני קופץ מן המקום, רץ לתוך הפרדס ונצמד אל הקרקע. שתי פצצות מתפוצצות. עתה שומע אני ברור צעקות של פצועים. מיד צולל המטוס השלישי. אץ הוא מטיל פצצות. הוא יורה במכונות-היריה שלו. זהו הקול האיום ביותר בעולם. בשמעך קול ההתפוצצות של פצצה יודע אתה שהסכנה עברה לרגע. אך בשמעך את טרטור מכונות-היריה יודע הנך שעלול אתה להיפגע כל רגע.
אנו רצים אל הפצועים. אלברט מינדלר נפצע בפניו, זלי בבטנו. הם שכבו במרחק שני מטרים מן השוחה בה ישנתי, האחד מימינה, השׁני משמאלה.
האויב גילה, כנראה, את מקום ריכוז הפלוגה בפרדס. מיד עוברים כולנו לקצה השני של הכפר ומתחפרים מחדש בצלן של גדרות צברים. כולנו מהוממים במקצת. אץ זה נעים להתעורר מתוך שינה ולראות מטוס הצולל עליך.
*
התכנס ההפוגה לתוקפה בשעה 7 או לאו ?
אנו שוכבים בשוחות. מתיחות עצומה רוחפת באויר. במשך אחד-עשר יום עמדה החטיבה לבדה מול האויב, כמחצית פלוגתנו נהרגו או נפצעו. פעלנו פעמיים, שלוש או ארבע פעמים ביממה. כל אחד מאתנו ידע בברור כי אם יימשכו הקרבות, לא תהיה זאת אלא שאלה של ימים: מתי ייפגע גם הוא. חכינו לאות ההפוגה כנאשם המחכה לגזר דינו - הלחיים או למוות ?