שוחחתי עם שלום כהן על הא ועל דא. איש מאתנו לא התרכז בשיחה. שנינו הסתכלנו בשעון. המחוגים התקדמו לאטם. הנה - חמש דקות לשבע.
פתאום מתחילה הפגזה עצומה בדרום-מזרח, ליד כארטיה. לא אמרנו מלה. רק הקשבנו.
לולא היו מספרים לנו כי עלולה לחול הפוגה, כי אז היה קל לנו יותר לסבול. נעשינו פאטאליסטים, אדישים. חדלנו זה מכבר לחשוב על המחר. איש לא דיבר עוד על מה שיתרחש בעוד שלושה יפים - זה היה עתיד רחוק מדי.
אולם הדיבורים על ההפוגה הוציאו אותנו מן המסלול. שמא בכל זאת נחזור שלמים, ולוא רק הפעם ? האכזבה היא איומה.
*
פתאום מופיע אריה שפאק. פניו קורנות. זה עתה הודיע האלחוט כי ההפוגה נכנסה לתוקפה.
18 ביולי 1948, שוחת ליד סואפיר.
השעה היא שבע בערב.
ההפגזה הגדולה שהחלה לפני חמש דקות פסקה. רעם התותחים נדם בחזית הדרום.
הם יצאו משוחותיהם, והנה השמש מחייכת בשמי המערב. הם מלוכלכים, אדומי-עין מחוסר שנה וקרועי בגד, עייפים עד מוות.
הם יצאו משוחותיהם, והנה השמש מחייכת בשמי המערב. הם מצמצו בעיניהם והסתכלו בשמש זו, אשר את פניה לא ראו במשך אחד עשר יום.
אחד עשר יום! היתכן כי רק אחד עשר יום היו ? והרי כל יום היה להם כחמש שנים בחיי אדם, והרי בכל יום הופיע לפניהם המוות באלף צורותיו.
הם יצאו משוחותיהם, והנה מעטים הם, מעטים מאד. הם נשאו על שכמם חברים הרוגים, חברים גוססים, חברים פצועים, חברים אשר