כבימי עיבדיס התקיפו המצרים בתותחים, בטאנקים ובהסתערות של חיל הרגלים. ההתקפה נכשלה. בערב נשלחנו לאסוף את השלל, לבדוק את עמדות האויב ולפרוק את הנשק מהרוגיו שנשארו בשדה.
אולם במהרה נתאכזבה התקוה לפתיחת הדרך לנגב. בהתיאש המצרים מלכבוש את כארטיה עצמה תפסו - בנגוד לצו ההפוגה - את המשלטים שמדרום לכפר. כארטיה נשארה בידינו. אולם הדרך לנגב נשארה חסומה.
נשארנו ימים אחדים בסואפיר, מוכנים להפרת ההפוגה מצד האויב. אולם האויב, שאבדותיו היו עצומות, התבסס בעמדותיו ושתק.
בפעם הראשונה תרה מחשבתנו - הביתה. במשך אחד עשר יום היה עולם זה רחוק ונשכח. והנה זכרנו - יש לנו בית, יש לנו משפחה, יש לנו הורים.
19 ביולי, 1945. סואפיר.
הנה נדמו קולות הקרב ויצאו החיילים משוחותיהם, וגובר הרצון לאמר מלים אחדות להורים - להורים שלי ושל חברי, של כל אותם אלפי חיילי-קרב שעמדו בסערת הקרב בצפון ובדרום.
בנכם חוזר לחופשה חטופה, והוא עייף ושתקן, ומרגישים אתם כי קם משהו ביניכם ובינו, חוויה גדולה שאינכם שותפים לה.
ואתם הייתם רוצים להבין חוויה זו, לקחת חלק באותם הדברים הבלתי-מובנים המעיקים עליו, ואתם שואלים אותו שאלות לרוב, אך הוא מתחמק מתשובה, שותק ונחבא אל הכלים, או דוחק את הכל הצדה בחיוך מעושה.
ואת, האם, מספרת לו, לבנך, על התלאות שעברו עליך, על ההפצצות ועל לילות ללא-שינה במקלטים מחניקים, על המחירים שעלו, על התפריט שנתדלדל - והוא אינו מטה אוזן, כאילו רחוקים כל הדברים הללו ממנו, כאילו זר לו עולמך.
יש שאתם שואלים את עצמכם - האם התרחק מכם הבן, האם נעשה זר לכם, האם יצרה המלחמה תהום בין אבות ובנים, אשר אין לה גשר ?
כן, הורים, קרה משהו לבנכם, ושוב אין הוא אותו צעיר מחייך