שלבש את המדים והתלוצץ על ההוי של מחנה האמונים. הוא היה בקרב, הוא ראה חברים הרוגים ופצועים, הוא ידע את הפחד ואת הנצחון עליו, והוא הכיר אותה בדידות שהאדם מוצא בשדה שטוף כדורים ובחפירה מופגזת.
על כל זאת אין בנכם יכול לספר לכם, גם אילו היה רוצה בכך,
גם אילו היה רוצה להתנכר לחמלת-הבן, החס על רגשותיכם והיד. רוצה לספר לכם את האמת. אין הוא יכול לספר לכם על אותו עולם של חיים תוססים ומוות אכזרי - כי אתם שייכים לעולם אחר, וברגע שבנכם עובר את סף ביתכם נעלם מאחוריו הווי הקרב.
אולם, הורים, באותם הימים של קרב, קרוב היה בנכם, קרוב מאד אליכם. בצאתו למבצע בחשכת-לילה, ידוע ידע כי שוכבים אתם במיטתכם ושנתכם נודדת מעיניכם, כי נוקרת החרדה בלבכם. הוא חדל לפחד מפני המוות, כי התקרב אליו מאד - אך דאגתו היתה נתונה לכם, הורים.
הנה מתלוננים אתם כי המעיט בכתיבת מכתבים. האם לא היתה זאת אכזריות ? אולם, הורים, קשתה עליו הכתיבה בימים אלה. וכי מה יכול לכתוב לכם, מלבד אותו נוסח שדוף - ״שלומי טוב, מקוה אנכי לראותכם בקרוב...״, מלים עלובות, ריקות, שנראו לכם כלעג באותו מקום ובאותו מצב.
יש ועשה נסיון דל לרמות אתכם, סיפר לכם שאינו כלל בחזית, שהוא נשאר במחנה, שיחידתו נשארה ברזרבה - והרי ידע שאינכם מאמינים אף למלה אחת מדבריו.
ואם קרה הדבר, וחבר נהרג לצדו, מה נורא היה הרעיון כי באותו רגע יושבים הורי חברו בביתם ועוד אינם יודעים כי בנם כבר איננו. מה נוראה היתה המחשבה כי הנה אולי עוד הלילה, או מחר, יקרה כדבר הזה גם להוריו ?
והנה כי כן, הורים, בבוא בנכם לחופשה, אל נא תכבידו עליו.
אל נא תשאלוהו שאלות, ואל תבקשו ממנו וידויים. דעו שישנם דברים בנבכי לבו, דברים אילמים שאין לבטאם, והסתפקו בעובדה הפשוטה, הגדולה, העצומה - בנכם חזר.