החייל המשתתף במערכה אינו רואה אלא את הגזרה בה הוא פועל. אף כי אנחנו, אנשי הג׳יפּים, פעלנו לעתים קרובות לכל אורך החזית, ואף כי הרף הקרבי של אבא קובנר נתן לנו מושג מה על המערכה הכללית, הרי לא היתה לנו למעשה כל אפשרות להעריך את משמעותם העמוקה יותר של המאורעות שעברו לנגד עינינו.
רק כעבור חדשים רבים ניתנה לי האפשרות לשוחח עם ראשי המטה הקרבי של החטיבה ולראות את המערכה הגורלית של החדשים יוני -יולי 1948 ״ממעוף הציפור״. ואז, במאוחר, נזדעזעתי בהביני את הסכנות האיומות שארבו לתל-אביב ולמדינת ישראל כולה, ואשר רק ״הנס״ הגדול של רוח חיילי החטיבה ומפקדיה הדפן אחור.
בסוגרים:
וזה אשר קרה.
״האלו - הגר - בועז - שמיר - אחד - חמש; האלו - הגר - בועז - שמיר - אחד - חמש...״ מתוך האלחוט מזמזם קול חדגוני. האלחוטאית במטה החטיבה רושמת את הטלגרמה באופן מיכני. ״מברק בהול - התצפית מודיעה...״ קַשָר צעיר נושא אותו לחדר המפקד. טלגרמה אחת מרבות.
בחדר המפקד, ליד שולחן מכוסה מפות, יושב אדם. שערו בלונדיני, עיניו תכולות-אפורות, אף כמקור נשר - חזות של לוחם. פניו עייפות מאד ברגע זה, בקראו את הטלגרמה. ״התצפית בניצנים מודיעה - מאתים מכוניות מצריות עברו בכביש צפונה...״
בזה אחר זה באות הטלגרמות. התצפית בניצנים מודיעה: ארבע מאות מכוניות עברו. שש מאות. שמונה מאות. אלף. אלף ומאתיים. אלף וחמש מאות מכוניות מצריות עברו בכביש צפונה. התצפית בגן-יבנה מודיעה: שלוש מאות מכוניות נראו בכביש בדרכן מאישדוד צפונה. חמש מאות. שמונה מאות. טאנקים, נושאי בראֶנים. משורינים כבדים.
המפקד עוצם את עיניו כשידיו מכסות את מצחו. אין הוא זקוק למפה. הוא יודע - המרחק בין אישדוד לתל-אביב הוא 32 ק״מ בקו האויר.
הדלת נפתחת. נכנס אדם נמוך-קומה, עגלגל, שאטאני, קצין המיבצעים החטיבתי.