ישראל. האויב עולה על העיר. חוץ ממטוסיכם אין כוח שיעצרם״.
אלה הם דברים פשוטים, הנאמרים בפשטות. אין בהם דראמה,
אין בהם פאתוס. אך הם מבינים, לא רק את שפת המלים, אלא גם את שפת העינים - עינים תכולות-אפורות, נוקבות ואנושיות כאחד, האומרות: אין לכם ברירה.
הארבעה נכנסים למטוס, מנפנפים בידיהם וממריאים.
שלושה מהם חזרו.
*
מצפון לאישדוד מצטופפות המכוניות המצריות. גשר הרוס עצר אותן. המפקדים מגדפים. אך אין ברירה - יש להכות עד שהגשר יתוקן.
ופתאום מופיעים האוירונים. האנשים מתפזרים בבהלה. הפצצות נופלות ופוגעות. הנזק מועט.
מהיכן יש ליהודים אוירונים ? זהו גורם חדש, שלא הובא בחשבון. המצרי הוא אדם זהיר. את תורת-הצבא שלו למד באקדאֶמיה בריטית, שחינכה אותו לחשוב במושגים אורתודוכסיים. אין לסכן את השריון היקר במעשים פזיזים. יש לחכות, לאסוף כוח גדול יותר, להביא תותחים אנטי-אויריים. יש להתכונן בשקט, לתכנן תכניות חדשות, להכין מהלומה גדולה, שתדרוס את הציונים ותשמידם.
ניתנת הפקודה: להעצר, להתחפר, להיערך בהגנה היקפית.
להתכונן בשקט ? לא, אסור לתת להם להתכונן בשקט. יש להטרידם,
יש לאיים מכל הצדדים, אין לתת להם מנוח אף דקה אחת.
מטה-החטיבה ליד רחובות עובד בקדחתנות. המפקד וסגנו מתכופפים מעל תכניות המיבצעים, מפקדי-הגדודים נכנסים ויוצאים, האלחוט והטלפון עובדים ללא הרף.
לילה-לילה יוצאים הבחורים ומתקיפים. ההתקפות הן קטנות, הטרדות בלבד - מכה פה, מכה שם, אך האויב מתעצבן. הוא מבזבז כמויות עצומות של תחמושת. השמים מעל לריכוזיו מוארים בראקאֶטות אדומות וירוקות. כל כלי-הנשק שלו יורים בהישמע הרשרוש הקל ביותר בשדה. לא, אין למצרי שהות להתכונן בשקט.