שהמלחמה היא קודם כל, ומעל לכל, התנגשות של רצונות; והרצון החזק ביותר, המחושל ביותר, סופו לנצח. הוא מאמין, שהצבא לא יוכל להחזיק מעמד אף במקום אחד בלי קשר הדוק ביותר עם האוכלוסיה. והוא יודע, שהאוכלוסיה חייבת להשאר בבתיה מרצונה, ולא בתוקף כפייה.
המפקד נודד ממקום למקום - ומדבר. אזרחים עייפים, הדואגים לשלום משפחותיהם, לשלום ביתם ולחייהם שלהם, מקשיבים לדבריו. אין הוא מבטיח להם הבטחות. אין הוא מבטיח להם תגבורת. אין הוא מבטיח להם את הנשק הכבד שאיננו. הוא רק מבטיח דבר אחד שלוחמיו ומפקדיו יחזיקו מעמד עד הרגע האחרון, עד הנשימה האחרונה, עד הכדור האחרון.
האזרחים מקשיבים למלים. הם מסתכלים גם בעינים האסורותהתכולות, עיני-הפלדה שהן כה אנושיות. אין הם בטוחים, שצבאו ינצח. הם בטוחים, שצבאו ילחם עד הסוף. והם מחליטים - נישאר כאן יחד עם החיילים.
אפשר שברגעים אלה נפלה ההכרעה האמתית, אפשר שברגעים אלה ניצח שמעון אבידן את נצחונו הגדול ביותר, לא בשדה הקרב, אלא דוקא בשיחות אלה עם אזרחי הדרום. כל הגברים נשארים בישובים מרצונם.
*
8 ביולי, עם עלות השחר, שלושים שעה לפני גמר ההפוגה, מתקיף המצרי את בית-דאראס. פלוגה מובחרת של סודאנים מסתערת על המקום, פורצת אל תוך העמדות, נכנסת לקרב מגע פנים אל פנים ונעצרת. עשרות נהרגים ונפצעים בטווח מגע. במאמץ נואש הודפים מגיני המקום את ההתקפה. האויב נסוג.
המפקד וסגנו הם במטה הקרבי החדש ליד כפר ווארבורג. הם מחליטים: להתקיף מיד, להקדים את המצרי הנערך להתקפה ולערער את שיווי-משקלו. החטיבה מוכנה. הפקודות ניתנו מראש. דרושה רק פקודת היציאה. היא ניתנת.
בליל ה-8 ביולי יוצאים כוחות החטיבה ומטרידים את המישלט