התקפה אחת? לא, שמונה התקפות באותו יום׳ בזו אחר זו. תותחים, מרגמות ומטוסים מרעישים את המקום. והנה באים הטאנקים, ואחריהם שורות שורות של חיל רגלים מסתער. פעם. פעמיים. שלוש פעמים. חמש פעמים. שמונה פעמים.
החל משעות הצהרים יורד מן המישלט זרם בלתי פוסק של פצועים.
גם מפקד הפלוגה נפצע. נשלח במקומו-מפקד פלוגה אחר. אך האלחוט מודיע בין התפוצצויות הפגזים: הטוראים ומפקדי-הכיתות מודיעים, שיובלו להסתדר גם בלעדיו ומבקשים לסמוך עליהם.
לפנות ערב לא נשאר מן הפלוגה שהגנה על עיבדיס במשך יום זה אלא כוח של פחות ממחלקה אחת. נשלחת פלוגה להחלפה. גם לזו צפוי אותו גורל. היא עולה על המישלט בלי להשמיע מלה. אך המטה מודאג מאד: אין לו ראֶזרבות כדי למלא אבדות כאלה.
*
החזית ברגע זה אינה קו על המפה, גם אין היא שורה של סיכות צבעוניות. החזית היא מערכה של שוחות מופגזות, אדמה חרושת פצצות, אויר שממנו נודף ריח אבק שריפה.
בלילה מופיעים בעיבדיס אזרחים. בתוך ההפגזה הבלתי פוסקת, בעמדות הקדמיות ביותר של החזית, הם חופרים שוחות לחיילים. האזרח רואה את החייל, החייל רואה את האזרח, שניהם עייפים עד מוות, ושניהם יודעים - גם מחר נילחם ומחרתיים, וביום שאחריו.
*
קילומטרים אחדים מאחרי החזית הזאת שוכן המטה הקרבי. אין זה משרד שקט, שבו מתנהלת עבודה סדירה. זהו מרכז העצבים של חזית, מרכז של תנועות קדחתניות. כאן מתקבלות תוך שניות מעטות החלטות הקובעות את גורלה של המדינה, כאן נקלטת בגלי האלחוט הלמות-לבה של החזית השותתת דם, וכאן נוצר, ונשלח בגלי האלחוט, החשמל הממריץ את היחידות המצומקות.
בשעה 10.00 בבוקר מתאספים מפקדי-הגדודים וסגניהם. בחורים פשוטים הם המתכופפים כאן על מפות ותרשימים. האחד דומה לאכר,