דרך אחת מוליכה לנגבה. בה תלויים חיי החזית. על קטע אחד של כביש זה חולשת מרחוק משטרת עיראק-סואידן. במקום זה עובר הכביש לרגלי גבעונת קטנה, הרשומה במפה במספר 105. ביום הרביעי תופסים המצרים גבעה זו ומתחפרים בה. נגבה מנותקת.
חוזרת פרשת הגבעה 69, אך הפעם בתפקידים הפוכים.
מפקד החטיבה מבין שאין לו ברירה. הוא צריך להתקיף, התקפת מצח ישירה. שום תימרון לא יעזור כאן. יש להלום באויב באותו מקום, שבו הוא מחכה למהלומה.
מה הכוח העומד לרשותו להתקפה גורלית זו, שסיכוייה כה מעטים ? פלוגה אחת של רגלים, ושתי מחלקות של ג׳יפים-לוחמים. הם מקבלים את הפקודה. לפקודה מצורפות שתי מלים, שמשמעותן כה איומה בחזית - ״בכל מחיר״. ״מחיר״ - פירושו דם, הרוגים.
בחשכת הלילה, ב-12 ביולי, עולים הלוחמים על המישלט 105.
חיל הרגלים נאבק באפלה. והנה באים הג׳יפים, גושים שחורים ומיסתוריים, היורקים אש, עולים על השוחות, דורסים אברי אדם. בהלה איומה משתררת במחנה המצרי. הם בורחים על נפשם, בהשאירם מאחריהם תותחים, נושאי-בראֶן, פיאטים, מיקלעים, תחמושת ו... הרוגים.
*
למחרת היום שותקים תותחי האויב לאורך כל החזית. בלי להבין מה קרה, מרגיש כל אדם בין גלאון לג׳וליס - שחל מיפנה. קרה משהו גדול.
אפשר היה לנוח. היחידות היו זקוקות למנוחה. לא נשארה פלוגה הראויה לפעולה. גם האנשים, אלה שנשארו בחיים, היו זקוקים למנוחה.
אך המפקד, העייף יותר מכולם, מרגיש - ברגע זה אסור לנוח. ברגע זה יש לתקוף, לתקוף, לתקוף. למנוע מן האויב נופש, היערכות מחדש, החלמה מן המכה. הוא שואל את מפקדי הגדודים. והללו, העייפים עד מוות, שרובם כוחותיהם אבד, משיבים: כן.
שוב מתכופפים המפקדים מעל המפות, משרטטים, מחשבים. אצבעות נעות מעל הקוים והנקודות וננעצות לבסוף בנקודה אחת - בית עפא.