לחיל-האויר. הם המציאו הלצה אכזרית על חטיבתנו, שנקראה בפיהם חטיבת ״מירה״ - ״מגבעתי ישחרר רק המות״.
הרוב החזיק מעמד גם במשבר איום זה. הם חזרו לחזית. אולם בלבם כרסמה מרירות שהחלה להאפיל ברבות הימים על ההומור של החזית. הם שנאו את העורף, והם פנו לו עורף
22 ביולי, 1948. מחנה הגדוד
הם נוסעים לתל-אביב, לחופש אשר התגעגעו עליו במשך חדשים, אשר חלמו עליו בעמדות ובקרבות - ושרים.
הם חוזרים מתל-אביב דוממים, כשלבם מדוכא וראשם מלא מחשבות נוגות.
*
הלכתי לקנות כרטיסים לקולנוע, והנה תור החיילים ארוך כפלים מתור ה״ציבילים״. חיילים בעלי מדים מצוחצחים, בעלי כרטיסימגויסים, בעלי אקדחים וסכינים.
אולם משהסתכלתי בפניהם ראיתי שחסר בהם משהו - אותה הבעה מיוחדת, אותו משהו בלתי-מוגדר, לפיו מכיר חייל קרבי אחד את רעהו.
אתה רואה הרבה פנים מוכרים. אתה שואל את בעליהם למקום הימצאם. והם עונים לך בגאוה - במשרד חשוב זה, במוסד חשוב אחר, באלפי תפקידים מצלצלים ורבי כבוד ורושם, אשר רק תכונה אחת משותפת להם - שרחוקים הם מאד מן המקום בו שורקים הכדורים ומתפוצצים הפגזים.
האם האדם בעורף יכול לתאר לעצמו את רגשותיו של חייל קרבי החוזר לחופשה ן
הוא נענה לקריאת הגיוס, יצא לאמונים ולקרב ושכב שלושה, ארבעה וחמשה חדשים בכפרים ערביים מרופשים, השתתף בשמונה, עשרה או שנים-עשר קרבות, ראה חברים נהרגים ונפצעים לצדו. הוא לא תאר לעצמו שאפשר היה ״להסתדר״. אולי היו גם לו ״פרוטקציות״,