אולי היו גם לו זכויות כבעל מקצוע או כשרון מיוחד. אולם הוא הלך, ובתמימותו חשב שהכל הולכים.
והנה בשובו לחופשה, הוא רואה שלא הכל הלכו. יש שהמתינו לרגע הנכון, שביקשו ארכא ושחרור זמני. וכשקם המנגנון הצבאי המסועף, וצצו אלפי תפקידים, היו אלה הקופצים הראשונים. להם היו זמן ויכולת לרוץ ממשרד למשרד, לחפש את הקשרים הנכונים, לאמר לאדם הנכון את המלה הנכונה. ומי זכר באותה שעה את אותם ששכבו בחזית, באש מרגמות ותותחים, שלא היתה להם אפילו שהות לחשוב על הנעשה אי-שם בעורף הרחוק והדמיוני ?
ועתה, כשניתן להם בפעם הראשונה לנשום לרווחה, כשיש להם השהות לחשוב ולהתווכח, מצטברת בלבם מרירות שתשפיע בהכרח על כושרם כחיילים קרביים. הם רואים שחברים מוכשרים פחות עלו מעלה-מעלה, בשעה שהם נשארו טוראים. הם רואים שגם דרך העליה בסולם הפיקוד חסומה למעשה, בגלל תנאי המלחמה אשר צמצמו את אפשרויות ההדרכה. ונפגעים ביותר אלה שהצטיינו בקרב, שהתנדבו לתפקידים מסוכנים מיוחדים, היודעים כי חיילים טובים הם, בלי שהדבר יעזור להתקדמותם.
*
פעם, כשחזרנו לחופשה, היינו רואים חברים רבים בתלבושת ציבילית. לאלה היה מין מבט של הרגשת אשמה, וגם בלי שנשאלו מיהרו להצדיק את עצמם ולהסביר שהנה עוד מעט יצאו לשרות. ואף כי חייהם היו נוחים יותר, לא קנא בהם החייל הקרבי.
אולם כיום שונה המצב לחלוטין. כל אותם חברים לבשו מדים והנם חיילים - מצוחצחים יותר, מבריקים יותר, ״צבאיים״ יותר מאשר החייל הקרבי עצמו. התגבשה מעין אריסטוקרטיה של העורף.
והיום, בבואך לחופשה, נאלץ אתה להסביר על שום מה נמצא אתה בחזית ולא הסתדרת במשרה חשובה בעורף, ומרגיש אתה שאותם צעירים וצעירות חושבים בלבם: ״מילא, בחור לא מוכשר, אינו יודע להסתדר..."