*
נספרו ״במערב אין כל חדש״ מתאר רמארק כיצד נפגש חייל קרבי וותיק בחופשתו במייג׳ור צעיר ומגונדר, שאמנם לא היה מעודו בחזית אך הקפיד מאד על כללי ההצדעה.
נראה שחוויה זו, הפגישה בין עכברי החזית ואריות העורף, משותפת היא למלחמות כל העמים. ובכל זאת אינך יכול להימנע ממחשבות נוגות על התגלותה אצלנו ועל תוצאותיה.
משהו גדול, משהו חדש ועמוק נרקם כאן בחזית, חוויה אשר רק ח ל ק של הנוער העברי שותף לה. ואילו שם, בעורף, נרקמת ״חוויה״ אחרת לגמרי, סגנון שונה לחלוטין של חיים והתנהגות. מתהווים כאן שני עולמות, החותרים למטרות שונות, ומפתחים בקרבם סגנונות שוגים. וקרוב היום שלא יבינו עוד זה את זה.
תופעה מעציבה היא שדוקא השכבות המשכילות של הנוער, אותם שכבות וחוגים שהתימרו פעם להיות דברי הנוער הזה ומנהיגיו, מהוים אחוז כה גדול בקרב הבלתי-לוחמים ואחוז כה קטן בקרב הלוחמים - מחוץ לסטודנטים שעשו את שלהם בחיפה ובירושלים.
המלחמה גורמת להערכה חדשה של תכונות אנושיות, להערכה חדשה של מושגים ואנשים. ערכים חדשים מתגלים לאדם ״אשר המוות בו, אשר פרפר בצפרניו ולא אוכל״.
האם יידחק לפינה על-ידי טיפוס אחר ?
העורף יצר לו סגנון משלו. קציניו, שלא יכלו להתפאר במעשי-גבורה קרביים, החלו להתפאר בדרגות ובסמלים. לעיניהם עמד האידיאל הגדול של הצבא הבריטי, זה הגרוע מכל הצבאות הסדירים בעולם. לפי המתכונת הבריטית ניסו אף הם לאלף "חייל״ חסר כבוד-עצמי, מחניף לממונים עליו ודורם את פיקודיו.
החזית ניסתה לבטא את מחאתה האילמת בסימנים חיצוניים. אנשי-הקרב החלו נראים בחופשתם הקצרה במדיהם הקרועים והמגואלים, פרועי-שער ומגודלי-זקן. אם סרבה הממשלה להעניק להם סמלי-חזית מיוחדים, היה פנוי וגמור אתם להעניק סמל כזה לעצמם. כשם שכובע-הגרב היה סמלו של צבא-העם בימים הראשונים, כן היה עתה הזקן לסמל החזית, המואסת בסגנון העורף.