החלה האבקות מוסתרת בין דפוסי החזית ודפוסי העורף. ובמקום שהעורף יחקה את החזית החלו אחדים ממפקדי החזית לחקות את העורף. מרדנותו של החייל הקרבי במחנה לא מצאה חן בעיניהם. הם לא הסיקו מסקנה מן העובדה שה״מרדנים״ היו לרוב החיילים שהצטיינו בקרב. הם החליטו להנהיג גם ביחידות הקרביות את משטר ה״משמעת״ המדומה של העורף. וקרבנם הראשון היה - הזקן.
24 ביורי. 1948. מחנה הגדוד.
הפעם רצוני לכתוב אזכרה. אזכרה לזקן שלי, כי איננו.
זקן זה לא היה סתם זקן, אלא זקן בעל היסטוריה של חצי שנה,
אף כי הוא עצמו נולד רק לפני 13 יום.
מזה כבר רציתי לגדל זקן. איני יודע מתי זה התחיל. קרוב לודאי שזה היה בשעה שנערה חמודה וקלת דעת לחשה באזני שפני צרים מדי, ושזקן יתאים לי להפליא. אותה נערה לא ידעה מן הסתם מה עוללה. כי מן היום ההוא ניקר הרעיון בלבי ולא נתן לי מנוח.
ההזדמנות הראשונה היתה בימי ״נחשון״. שכבנו קרוב לשלשה שבועות בדיר מוחיסין ובמשלטים בדרך לירושלים, והזקן גדל לו פרא. אלא שאז לא עמדה בי העזתי. השתעשעתי אמנם ברעיון, אך מדי פעם בפעם, כשחזרתי לשעה קלה ״הביתה״ לחולדה העברית, נטלתי את מכשירי הגלוח וגילחתי את הזקן.
עברו ימים, עברו קרבות. ראיתי זקנים לרוב - זקני תיש המסתירים בקושי את הסנטר, זקנים המקיפים את הפנים כרצועות דקות, זקני פלמ״חניקים של ״חיות הנגב״, וסתם זקנים בלי מסורת, של חיילים פשוטים. ולאט-לאט גברה בי ההחלטה לגדל זקן גדול והגון בהזדמנות הראשונה. וברור שהזדמנות מעין זו פירושה שהיה ממושכת בבסיס קרבי.
זמן מה לפני הפוגה א׳ היה נדמה לי שבאה ההזדמנות הגדולה. שכבנו אותה שעה בבית דאראס, כפר שאין דומה לו במרחב הדרום לריבוי פרעושים. לא היו לנו מים, לא התרחצנו, וממילא גם לא התגלחנו. בילינו במקום חמשה ימים רצופים, והנה באה ההפוגה.