מחר, אמרו לנו, תסעו לחופשה לתל-אביב.
עמדתי לפני הראי במחנה, ושקלתי בכובד ראש את הדבר. צר היה לי להפרד מן הזקן, אך מאחר שלא רציתי להופיע בתל-אביב ענוד זקן ״גמור למחצה״, לא היתה לי ברירה. התגלחתי.
בשעה טובה ומוצלחת נסתימה הפוגה א׳ והחלה מלחמת-אחד-עשר-הימים. כל קרבות העבר שקעו ונשכחו מול קרבות איתנים אלה - נגבה, עיבדיס, בית דאראס, משלט 105, בית עפא. עתה היינו אנשי קומנדו, אנשי ג׳יפים-נעים-ונדים. הימים עברו בסערה. שלוש, ארבע פעולות ביממה, ואחרי כל פעולה היית מסתכל בעצמך בתמהון ושואל: - מה, עודד חיל איש לא חשב על גלוח, איש לא חשב אפילו על רחיצה.
כשנסתימו הקרבות ושוב חלה הפוגה התעוררנו כאחרי חלום - והנה מצאתי שפני מקושטים בזקן שאין להתביש בו. הסתכלתי בו, והוא מצא חן בעיני. החלטתי בלבי שאותה נערה צדקה, וכי אמנם זקוק אנכי לזקן.
בינתים ניתן לנו התואר ״שועלי שמשון״, והבריות החלו להסתכל בנו כשם שאנחנו, עת היינו טירונים, היינו רגילים להסתכל באנשי הפלמ״ח. זקן זה, אמרתי לעצמי, הנהו במקומו. הוא מתאים לסגנון הקומנדו.
באתי לתל-אביב, ולקחתי את זקני עמי. הורי נבהלו בראותם את היצור המשונה, המכרים שאלו אם אני באבל, ובחורה שחורת-שער, שאת דעתה אני מחשיב מאד, השביעתני להורידו. ברגע של חולשה הבטחתי לה את הדבר. אולם כשחזרתי למחנה התחרטתי על ההבטחה הנמהרת. לכל הרוחות, אמרתי לעצמי, האם עבד-נשים אתה או חייל-קרבי ? בקיצור, הפרתי את ההבטחה והשארתי את הזקן, שהלך בינתים מחיל אל חיל.
אלא שלא לקחתי בחשבון את ההפוגה. זו הביאה עמה דברים רבים שאינם אהודים עלינו כלל. השכמה, מפקד-בקר, אלף טקסים קטנים מימים עברו, ששכחנו אותם בימי-הקרב ושקוינו בסתר-לבנו שלא להתראות אתם שנית.