בקיצור, מפקדי, יברכם האל, החליטו שהגיעה תשעת לשים קץ ל״תנאים פרטיזניים״ ולהשליט שוב את אשר נקרא, משום מה, ״סדר צבאי״. סדר צבאי זה אהוב מאד על המפקדים, ואלמלא היה הצבא נאלץ, מפעם לפעם, לצאת לחזית ולערוך קרבות המפריעים לשיגרא, בודאי היו משליטים אותו לכל אורך החזית.
הקרבן הראשון של הסדר הצבאי החדש היה הזקן שלי. תחילה בא אלי המ״מ, אחר כך הרס״פ והרס״ג, לבסוף נתקבלה פקודה רשמית של המ״פ ; וגם המג״ד, בבקרו בשטח הפלוגה, העיר את אשר העיר. כולם החליטו, כנראה, שהזקן שלי הוא סמל הרוח ״הפרטיזנית״ הארורה שנכנסה בנו בימי הקרב, ואחת היתה החלטתם להשמידו.
ואני, ידידי היקרים, חייל הנני, ופקודה היא פקודה, תחשוב עליה כאשר תחשוב. וכך עמדתי בבוקר-עצוב אחד בחדר הרחצה שבמחנה וגילחתי בתנועות הססניות את הזקן. החברים עמדו מסביב, חלקם משתתפים בצערי וחלקם שמחים לאידי, הסנסאציה עשתה כנפים במחנה, והפנים חסרי הזקן שמשו נושא להלצות ולהערות עוקצניות.
זקן מסכן, בלב דואב אני כותב לך אזכרה זו. היית לי ידיד נאמן, מקור לעדוד ולשמחה בימים הקשים של הקרב. והנה נפלת חלל על מזבח...
מה קדרו פתאום פני חבריו המצרים הפרו את ההפוגה ן יש סכויים להתחדשות הקרבות ו
...שמא בכל זאת יגדל הזקן שנית ?
המשבר הנפשי חיזק את קשרי-הרעות בין אלה אשר נשארו ביחידות הקרביות. איחדה אותם יותר מתמיד השנאה המשותפת לגבורי-העורף והגאוה המשותפת בחזית. בלבנו הדהדו מלות השיר הרוסי אשר שלח לנו, לשוחות, אבא קובנר ב-11 ימי הקרב: ״רק בחזית תבחונה מי לך אח וידיד, רק בחזית תבינה - יש אהבה חיילית...״
הרעות של החזית האפילה על כל סנטימנט אחר. היא היתה לנו צורך חיוני - כי בלעדיה לא היו לנו תקוות רבות להאריך ימים בקרב. ניסיתי לתאר חויה זו בסיפור קטן.