לעתים מזומנות לא יגיע מיכאל למרפאה בעודו חי. היתה רק ברירה אחת - להשאר לידו ולהסתתר עד הערב.
מיכאל ידע את מחשבותיו. הכרתו היתה עתה צלולה. ״אל תשאר״, לחש. ״הצל את עצמך. אותי לא תציל ממילא...״
אולם החלטתו של איסר היתה נחושה.
הוא נשאר.
היום עבר לאטו, כחלום בלהות אינסופי. מפחד שהאויב יתקרב אל הואדי נשא איסר את מיכאל מרחק שלושים צעד לתוך שדה תירס. שם היו חבויים מעיני הערבים.
השמש צלתה אותם ללא רחמים. אוכל ומים לא היו להם. הכרתו של מיכאל שוב השתבשה מרוב חולשה. וכשהיתה הכרתו צלולה, אמר: ״איסר, לא אשכח לך זאת...״
קרוב לשעת הצהרים חלה הרעה במצבו. איסר חשב ששוב איבד את הכרתו, אך פתאום לחש: ״אני יודע שאתה אוהב אותה... איסר, אם יקרה לי משהו...״ הוא לא המשיך, אך איסר הבין.
איסר ידע שהרצון לחיות קובע לעתים קרובות את סיכויו של הפצוע. הוא חיפש משהו כדי לעודד אותו. פתאום עלה רעיון על לבו. הוא הוציא מכיסו תמונה - תמונתה של זיוה. - ״לאיסר, בידידות, מזיוה״ - היה כתוב על התמונה.
מיכאל הביט בתמונה. משהו קרה לו. הוא לא דיבר עוד. אך הכרתו לא נשתבשה שנית.
וכך שכבו שניהם בכאביהם רעבים וצמאים, בלי לאמר מלה, כשתמונתה של זיוה מונחת ביניהם והרוח הקלה מקשקשת בגבעולי התירס שהסתירו אותם מעיני האויב.
עם שקיעת החמה התכונן איסר לדרך. תחילה זחל, וגרר את מיכאל אחריו, אח״כ קם ונשא אותו על כתפיו.
הדרך היתה ארוכה, לפחות שני קילומטרים. איסר לא הכירה היטב, ולעתים קרובות עמד כדי לבדוק את מצב הכוכבים והגבעות. לעתים קרובות עצר כדי לשאוף אויר. קשה היה לשאת את מיכאל על כתפיו שנחבטו בשעה שהועף מתוך הג׳יפ.