״אסור לי להתעלף״, אמר לעצמו, והרגיש שכחותיו כלים. ״עלי להחזיק מעמד... להחזיק מעמד... להחזיק מעמד...״
מיכאל איבד את הכרתו עוד בראשית הדרך. הוא לא הרגיש שאיסר הניחו מדי פעם בפעם על הארץ, פתח את חוסם העורקים וחסמו שנית. הוא אף לא הרגיש כיצד נתקל איסר בכיתת סיירים, כיצד התעלף אחרי שהשביע אותם להזעיק אמבולנס, כיצד הועמסו שניהם על ג׳ים והושכבו, זה ליד זה, במיטות לבנות בבית החולים.
כשחזרה אליו הכרתו ראה את איסר שוכב במיטה השניה, וישן. אחות צעירה הסתכלה בו וחייכה. לרגע קט היה נדמה לו שזוהי זיוה. אחר-כך נרדם.
תולדותיו של סיפור זה ״מוזרות״ במקצת. כרגיל, תארתי בו טיפוסים שראיתים מסביבי. רציתי להבליט שני טיפוסים שונים מאד של חיילים מצטיינים - הרפתקן ״שויצר״, שקראתי לו ״איסר״, וחייל שקט וצנוע, הוא ״מיכאל״ בסיפור. כדוגמה לטיפוס הראשון שימשו לי רבים מבני פלוגתי. כדוגמה לטיפוס השני שימש לי חברי יוחנן זילברמן, טוראי בפלוגה שהגנה על בית-דאראס בשעת ההתקפה הגדולה.
יוחנן נשלח באותו יום לתל-אביב כדי להשתתף במצעד הצבא לכבוד יום המדינה. יחד עם חבריו הוצא מן התהלוכה והוזעק חזרה לגדודו, שחנה אותה שעה במחנה שלנו. וכך צץ פתאום על ידי ברגע שסיימתי את כתיבת הסיפור. ישבתי כבר על הג׳יפ, שהיה צריך להסיענו לבסיס קרבי. שוחחנו על הא ועל דא עד שניתנה פקודת היציאה.
אותו לילה נפתחה ההתקפה הגדולה על עיראק-אל-מנשיה. המטרה היתה לפתוח סוף-סוף את הדרך לנגב. פלוגתו של יוחנן נמנתה עם הפורצים. אחדים מן הג׳יפים שלנו עבדו באיסוף פצועים. למחרת היום נודע לי שיוחנן נהרג
28 ביולי, 1948. ג׳אלדיה.
אתם שואלים - מי נתן לנו את המדינה הזאת, את החיים החפשיים בעורף בטוח ז
אתם שואלים - מי החזיק מעמד במשלטים מופגזים, במטר כדורים ופצצות, נגד טאנקים ואוירונים ותותחים ז