אתם שואלים - מי פרץ את הדרך לירושלים ולנגב, מי הדף את התקפותיו של אויב בעל עדיפות עצומה בנשק ?
לא נשק עדיף, לא יתרון מספרי, לא מומחיות מקצועית מעולה הביאו לנו את אלה. השיגו זאת טוראים פשוטים, צעירים אפורים, לוחמים שלא חונכו לחיי צבא ואשר עלו בעמידתם בקרב על מיטב חיילי העולם.
הבה ואספר לכם על אחד מהם, אחד החיילים האלמונים האלה,
על חברי יוחנן.
ככל חיילי הקרב הותיקים בחזית הדרום, היה יוחנן זילברמן אחד מאותם שנשארו בחיים במקרה. כשבאה ההפוגה השניה חשב שהנה בא הורו להנפש, לנסוע לחופשה, לבלות ימים אחדים בחברת הבחורה שאהב.
ובכל זאת, כשנתקבלה הידיעה שהמצרים חסמו את הדרך לנגב ובאה הפקודה להתקיפם - לא התלונן. הוא ניקה את הנשק ולבש שוב את מדי הקרב המלוכלכים ויצא לקרב.
בפלוגה היו ״ירוקים״ רבים, שבאו לסתום את הפרצות שנוצרו בימי הקרב. כשהומטרה עליהם אש תופת מעמדות האויב שהתבצר בעיראק-אל-מנשייה, תקפם לרגע הפחד. ואז קם הטוראי יוחנן במלוא קומתו כדי להראות להם מופת ולעזור להם להתגבר על הפחד.
צרור של מכונת יריה פלח את חזהו, והוא מת במקום.
*
הוא לא היה אחד מאותם מרבי-להג היושבים בבתי הקפה בתל-אביב ומתפארים בגבורת חבריהם. חיוך ביישני היה מרחף על שפתיו, חיוכו של אדם אשר הענוותנות היא יסוד נפשו.
הוא יצא לשרות זמן מה אחרי, ובסתר לבי הייתי מרחם עליו. "הוא טוב-לב מדי ולא יוכל להחזיק מעמד בצבא״, אמרתי לעצמי, ״מפקדיו וחבריו ירכבו עליו״.
אחרי כחודש ימים נתקלתי במקרה באחד מחבריו לפלוגה ושאלתי לשלומו. ״יוחנן?״ שאל, ״הרי זה החייל שלנו, בחור נהדר״. הוא