הספיק במשך חודש זה לרכוש את לב חבריו ומפקדיו, ובמקום ״לרכב״ עליו, קנאו באומץ-לבו השתקני.
הוא לא אהב את חיי הצבא, ובכל זאת היה חייל לדוגמא. אם הספקתי להיות בעיר פעמיים-שלוש בחודש, ברשות ושלא ברשות, הרי הוא בא אחת לחדשיים-שלושה, וחזר בדיוק בשעה הרשומה בתעודת-החופש.
*
תוכן חייו היתה המוסיקה. ליד הפסנתר היה שוכח את עצמו, ואף בצבא, בשבועות הארוכים שבילה בגת המנותקת, היה משכיח בצליליו הנהדרים את סבלות המלחמה מלב החברים.
זמן מה לפגי המלחמה החל להופיע בצבור. ניבאו לו עליה מזהירה. קיוו ממנו לגדולות בתורת קומפוזיטור.
והנה החלו אצבעותיו הארוכות לנגן על הדק המקלע. קשה לתאר טיפוס זר יותר למלאכת ההשמדה. ובכל זאת הצטיין בקרב.
מי הנותן כוח לאנשים אלה להחזיק מעמד בקרב ? מי הופך אותם חיילים לדוגמא ?
לא הלהט האידיאולוגי. יוחנן לא הבין פוליטיקה ולא התענין בה. הכוח הדוחף אותו היה כוח ההגינות האישית. גם הוא היה יכול ״להסתדר״ באחד המשרדים של שרות התרבות. אולם הוא יצא לקרב, כאילו היה זה דבר מובן מאליו: אחיו היה באחד הקבוצים בנגב. והכרח טבעי היה לו למלא את חובתו.
ההגינות האישית הכריחה אותו לצאת לשירות מלא, כשלא היתה חובה לכך, לצאת לקרב במקום להשתמט, ולהיות חייל טוב.
*
אלמלי פרצה המלחמה היינו שומעים באחד הימים על הקומפוזיטור יוחנן זילברמן העורך קונצרטים ויוצא לסיורים בעולם הרחב.
והנה הוא שוכב אי-שם במרחב הדרום, פניו השקטים והיפים מול כוכבי השמים, וחזהו מנוקב כדורים.
חייל אחד מני רבים, שנשארו בשדה.
מחיר יקר, יקר מאד, את משלמת, מולדת, בעד חרותך.