שעל שפת ימה של תל-אביב ומספרים לך בקול הנשמע למרחוק, כיצד הרגו במו ידיהם תריסר ערבים ולכדו תותח. ואילו אלי היה ההיפך מזה. שתקן, נחבא אל הכלים, מתבודד.
הוא היה מקלען - מקלען ממש, לא רובאי היורה במקלע. המגל״ד היה בידיו כמכחול בידי האמן. אמרו עליו שגם אילו היה רוצה בכך, לא היה מסוגל להחטיא את מטרתו.
אולם אלי לא נהנה, משום מה, ממלאכתו. חבריו קנאו בו. אך בשעה שישבו על מיטותיהם ופיתחו את שיטותיהם כיצד להרוג באויב, הפנה להם אלי את גבו, ויצא להתקלח. בקיצור, פרצוף משונה...
*
הרומן שלו עם פטמה התחיל ביום ההתקפה על דיר-מוסה. אלי היה בגל הראשון של ההסתערות. בקומה כפופה רץ לפני השורה כשהמגל״ד בידו. שכיבה - זינוק - שכיבה - זינוק - עד שהגיע לבתים הראשונים.
ההתנגדות בכפר רפתה והלכה. נראה היה שהלוחמים הערביים האחרונים מתכוננים אף הם לברוח. רוח האנשים היתה מרוממת. עוד מעט ויפרצו...
פתאום טרטר מקלע מימין. שם עמד בית בודד ועלוב מתחת לעץ ענף. אלי הפנה את המגל״ד, דרך את הידית - צרור קטן וקצוב והשקט השתרר בחזית דיר-מוסה.
איש לא שם לב למקרה. החבריא פרצו לכפר ובדקו את הבתים.
פה ושם מצאו מזכרות. איש לא שאל למקום המצאו של אלי.
אלי הלך אל אותו בית עלוב. משהו משך אותו לשם. הוא עמד והביט בדומיה בערבי הצעיר ששכב על פניו. היה להם דו-שיח אילם, לאלי המקלען ולאדם אשר אותו הרג.
אך לפתע התעורר אלי מתרדמתו. כלבה ערביה עלובה זנקה מן הבית ורצה אל ההרוג. ביללה מיואשת לקקה ראשו ולטפה אותו ברגליה הקדמיות, כאילו רצתה לעוררו לחיים.
אלי עמד שם זמן רב, עמד מבלי לנוע. אחר כך לקח את הכלבה וחזר לפלוגתו.