אך פתאום נעצר. פטמה נעלמה. רגע קט שכב במקומו, אחר כך קם ממקומו ורץ לעבר הבית הקטן שמימין לכפר. ״השתגעת ? צעק שמואל, ״חזור מיד!״
אך אלי לא שמע אותו. הוא רץ אל הבית בלי להתכופף, כאילו לא הרגיש כלל במטר הכדורים, שם מצא את פטמה, שוכבת על גבה ומכוסה דם - פצועה מכדורי מגל״ד.
שמואל חיכה לו. וכי היתה לו ברירה ? הן אי אפשר להפקיר חבר,
אף כי נטרפה עליו דעתו. וכך קפץ אלי על הג׳יפ, כשהוא מחבק את פטמה, ודמה נוזל על קת המקלע.
*
זהו הסיפור שסיפר לי מנשקה. בדרך כלל איני מתיחס באמון יתר לדבריו - הנסיון לימד אותנו שיש לנכות מהם חמשים אחוז לפני כל בדיקה נוספת.
אך בסיפור היתה נימה משכנעת. האם לא ראיתי את הכלבה הפצועה במו עיני ? ואותן העינים המוזרות של המקלען, זה הענק, בעל הבעה מוזרה, עצובה ותקיפה. הבעתו של אדם בודד...
במשך פעולת ״גי״ס״ גרנו בחוילה ערבית בקרבת ג׳אלדיה. שכבנו בשוחות, בילינו את שעות הפנאי באוטובוס שהועמד לרשותנו, ומהרה השתרשנו במקום. התעורר בנו שוב אותו אינסטינקט ביתי שהוא אחת התכונות המופלאות ביותר של החייל הלוחם.
31 ביולי, 1948. ג׳אלדיה.
כשחייל קרבי אומר ״הייתי רוצה כבר להיות בבית״, אין לדעת בדיוק מה כוונותיו.
אם הוא נמצא בקרב - הרי הוא מתכוון לבסיסו הקרבי, שוחה של שני מטרים על חצי מטר, חפורה באי-רצון אי שם מתחת לעץ, בתקוות שוא לצל מרענן. אם הוא נמצא בבסיס הקרבי, הריהו מתכוון למחנהו הקבוע. ואם הוא נמצא במחנה, כוונתו לביתו ממש - להוריו, לאשתו, ולמשפחתו.