משאירים בבית, ולקרב אנחנו לוקחים רק את המינימום הדרוש ואף פחות מזה.
האיר לנו המזל, ועלה בידנו לתפוס צריפי מגורים, שהיו מיועדים לפנים לקצינים. גרנו ששה בחדר, ומיד התפתח בנו האינסטינקט הביתי במלוא התנופה. מעתון אמריקאי גזרנו תמונה צבעונית של רקדנית יפה ותלינוה על הקיר מכפר ערבי סחבנו שתי מפות גדולות של הארץ, ולפיהן היינו מתכננים את תכניותינו האיסטראטגיות הגאוניות. פשטנו במחנה וחזרנו בחשכת לילה מצוידים בשלחן גדול, בכורסה נוחה ובשני ספסלים. שמיכה אפורה שמשה כמפה. בקבוקי קוניאק ישנים וערופי ראש שימשו לנו כעציצים. כל בוקר היה מתמנה תורן שתפקידו היה לשטוף את הרצפה ולהביא פרחים.
כשהיינו באותם הימים פושטים באזור והיינו אומרים - עוד מעט ונחזור הביתה, לא היו אלו מלים ריקות. ידענו שמחכה לנו בית ממש, מקום בו נוכל לנוח ולהרגיש את עצמנו בני-אדם.
כשהוקם הקומנדו וחולקנו ליחידות חדשות, התפרקה היחידה שגרה באותו חדר נאה. כל אחד לקח עמו חלק מן הרכוש הקיבוצי. נאמר לנו שהסידור החדש הוא זמני, ומשום כך לא דאגנו לקישוט מקום מגורינו החדש.
באחד הימים הועברנו לבתים חדשים. המקום לא מצא חן בעינינו. אולם אנחנו כבר לא היינו טירונים ירוקים, אלא עכברי-חזית ותיקים-ותיקים. וכך פלשנו שנינו - חברי שלום כהן ואנכי - לחדר קטן. ״ארגנו״ שלוש כורסאות ושולחן, לקחנו שתי מחצלות מכפר ערבי כבוש, תלינו שלוש מפות על הקיר, סידרנו לנו כוננית נאה לספרים הרבים שנצטברו אצלנו במרוצת הזמן, ועתה אנחנו שוכבים במיטות מתחת לכילות ומצפצפים על העולם. השעשוע העיקרי שלנו הוא לחכות לחבר ״ירוק״, הנכנס לתומו לחדרנו, רואה את הלוקסוס ואת המפות, נדהם, נבהל ונבוך, מבקש סליחה ונעלם, בהיותו בטוח שכאן גר מפקד החטיבה לפחות.
יש גורסים שמן ההכרח הוא לדכא את האינדיוידואליות של החייל, שיש להפכו לבורג במכונה. לי נדמה שזוהי דעה מיושנת בכלל,