נכנסה ההפוגה השניה לתקפה. ועלי העיקה החובה העגומה להודיע לקרוביו של יוחנן זילברמן על מותו.
״אילו לפחות היו נותנים לנו משהו לעשות", המשיך פרדי את קו מחשבתו, אך בינתיים חילק ראובן קלפים חדשים, ופרדי שקע שוב במשחק.
*
נכנסתי לחדר ה״מטה״, ששימש פעם חדר-דוודים. אריה שפאק,
המ. פ., חיים פולטורק, רב הסמלים, ואחדים מן המם-כפ״ים רבצו על הארץ בפוזות שונות של שעמום, וניסו, לשוא, למצוא ענין בעתונים ישנים. שתי המירות, מרים פיינשטיין ומרים מילשטיין, מזכירות הפלוגה, שהיו מכניסות כרגיל קצת חיים לאוירת המטה, תפסו ״טרמפ״ למחנה כדי להתרחץ. ואילו אנו כבר עברנו את השלב בו מרגיש האדם בלכלוך.
נטלתי את העתון מידי רב-הסמלים שנרדם וניסיתי לקרוא. בעתון אין מלחמה. שתי מפלגות רבו על משהו ולא ירדתי לסוף דעתן. משחק הכדורגל עורר התרגשות. תיאטרון אחד הציג מחזה חדש על הד החכרה האמריקאית. בחזיתות ישנה - כך אומר העתון - הפוגה.
הטלפון מצלצל. אני קרוב לו ביותר ומרים את השפופרת, אף כי אין זה מעניני.
"שועלי שמשון״.
״מטה הגדוד. אריה ישנו ?״
״כן״.
״תן אותו״.
״זה חשוב ?״ אני שואל. הגדוד היה רגיל לבלבל את מוחנו מדי פעם.
״יש לך עוד שאלות ?״ משיב הקול בקרירות עוקצנית. אני מוסר את השפופרת לאריה.
״אריה מדבר״ מתחיל המ. פ. בקול רדום. אך פתאום הוא מתעורר. כעבור דקה הוא מניח את השפופרת.