או מטפחות צבעוניות. הם יודעים שבעוד דקות מספר יצאו לפעולה אשר יש לה כל הסכויים להיכשל, וכי אם תיכשל לא תהיה אפשרות של נסיגה מהירה. אך הם בוטחים בעצמם, בטחון יהיר במקצת של יחידה שזכתה לשם ולפרסומת, והם בוטחים איש ברעהו. הם יודעים, גם בלי שיהיה צורך לדבר על כך, שכל אחד ימלא את תפקידו בשלמותו, שאיש לא יאבד את השליטה על עצמו בשעת הדחק, שלעולם לא ישאר בפלוגה הזאת חבר פצוע בשדה. הם יודעים זאת מתוך הנסיון הקרבי בו נוסה כל אחד ואחד מהם.
רגעים יפים הם אלה, מן הרגעים היפים בחיים אשר אינם נשכחים,
אף כי אין בהם כל פעולה או מעשה, אלא אך מצב-רוח חולף הנחרת בלב. מרחפים באויר גלים מסתוריים של אהבה, של רעות ; הצנעה עצמית של אנשים שהם גאוותנים מטבעם, והנצמדים זה אל זה בצל הקרב; קומץ של אנשים במרחב הגדול, השקט, החשוך.
*
במרחק מה, מסביב לפנס-שדה עמום, עומדים, יושבים וכורעים המפקדים, קצין המודיעין והסיירים. על הארץ מונחים מפות תצלומי-אויר ותרשימים. מתווכחים בלחש.
״המשלטים האלה נתפסו בשעה 10 בערב...״ ״יתכן ותמצאו כאן מוקשים ישנים...״ ״...והסיירים גילו כאן עקבות...״ ״מה נעשה אם החוד ייתקל כאן באש...״ ״...ותעזבו במקום כל מכונית שתיעצר...״ התצלומים עוברים מיד ליד. קבוצה של נקודות בהירות מעוררת שאלות. הסיירים, שביקרו במקום, מסבירים, מתווכחים ביניהם, ומנסים לשכנע איש את רעהו. מפקדי החוד והמאסף מטכסים עצה, ומנסים להידבר על קומבינציות טאקטיות שונות.
כל אחד רוצה לתפוס ברגע האחרת מקסימום של ידיעות, מקסימום של ביטחת. אך בלבו יודע כל אחד שתהיה זאת נסיעה לתוך הלא-נודע, וכי יכריעו המזל והמקרה.