*
מאי-שם צץ דוד שני, הסמג״ד. הוא מכיר אותי בחושך ומספר כי הביא עמו חבילה של דואר, ובה מכתב עבורי. אבוא לקחת אותו אחרי הפעולה.
אין לי סבלנות. אני ניגש לג׳יפ שלו, מחטט בניירות ומוצא את המכתב. היכן יש אור? בג׳יפ שלי דולקת מנורה אדומה זעירה של מכשיר האלחוט. מסביבו מצטופפים האלחוטאים. אני פותח את המכתב ומנסה לקרוא - אות אחרי אות, מילה אחרי מילה. המכתבים כתובים בעפרון. דרישת-שלום מן הבית. דרישת שלום מידידה, שלא ראיתיה לפחות חצי שנה, והמזמינה אותי לבקרה. אני מחייך. אילו ידעה באיזו תנאים אני קורא את מכתבה היתה בודאי נהנית.
האלחוטאים, מיסדר סגור בפני עצמו, מפטפטים ללא הרף. טבעו של גזע קרבי זה הוא שאינו יודע שתיקה מהי. הם מנסים את המכשיר, מנסים אותו שנית, מקשקשים עם הבחורה בבסיס, בודקים את הסוללות הרזרביות. אך גם הם יודעים, שבשעת הדחק עלול המכשיר לעבוד או לא לעבוד, בהתאם למצב-רוחו.
לבסוף משתתקים גם הם. מסביב משתרר שקט. גם המפקדים סיימו את וויכוחיהם. מצב הרוח המתוח פינה את מקומו לעייפות. מכוניותהאספקה איחרו משום מה. יקחם השד! כל אהד משתדל לחטוף רגעים אחדים של שינה לפני הפעולה. האלחוטאים תפסו את מקומות הישיבה בג׳יפ. אני נשכב על כיפת המנוע ונרדם.
*
משהו מעורר אותי. לרגע קט אני תוהה. ואז אני מבחין ברשרוש עמום במרחק, טרטור מנועים רבים. שיירת האספקה הגיעה.
מיד מתעוררים כולם. המנועים נדלקים. בתנועות מהירות מסתדרת השיירה. עתה חשוב כל רגע - אחרנו לפחות שעתיים. אליעזר לוקח ארבעה ג׳יפים לראש השיירה, הג׳יפ שלי ושנים אחרים מצטרפים לסוף.
הנהגים פסימיים. מכוניות המשא ישנות. הנהגים עצמם גוייסו זה