עתה, והטיול הלילי הזה אינו מוצא, כנראה, חן בעיניהם. ברור שתהיינה לנו צרות.
החברים הנשארים מאחור מנפנפים בידיהם. ״בהצלחה!״
אנחנו נוסעים.
*
עתה ערים כולנו. השיירה מתקרבת לכביש המצרי. הסרנו את מכסי המקלעים וטענו את הסרטים.
המצרים יורים מפעם לפעם ראקטות צבעוניות. האדום מימין הוא עיראק-אל-מנשיה. הירוק משמאל הוא קובייבא. כל עוד הם יורים אי אפשר לטעות בדרך. הלואי וימשיכו.
לצידי הדרך נראות דמויות אפלות, המנפנפות בידיים. אנשי הפלמ״ח תפסו משלטים לאורך הדרך עד לכביש המצרי. הבדיחה אומרת שלא מצאו את המשלטים - הם רגילים ללחימה באזור הררי, ולא לשפלה השטוחה.
השיירה נעצרת. התחילו הצרות עם הנהגים. שתי מכוניות נתקעו בואדי תלול. עתה כולנו מגדפים. כל רגע מקטין את הסיכויים לחזור עוד הלילה. ואם לא נחזור - מי יודע מתי נצליח לפרוץ חזרה צפונה. והחופש רומז באופק.
הדאד, מטובי הנהגים שלנו, ניגש למכונית, מגרש את הנהג ומנסה להפעילה. לשוא. היא מסרבת לזוז.
האלחוט פועל. אחיה שואל את מפקד השיירה. אנו שומעים שהלה מתייעץ עם הבסיס. אנו מכירים את הקול - מפקד החטיבה עצמו נמצא ליד המכשיר. רק עתה אנו מרגישים מה רבה חשיבותה של פעולה זו.
הפקודה היא להפקיר את המכוניות ולהתקדם מיד.
באטיות מרגיזה מתקדמת השיירה. איש הג׳יפ רגיל לפעולות בזק, פעולות של שניות מכריעות. הריתוק ליצורים טרום-היסטוריים כבדי-תנועה אלה מרגיז.
סם בהיר חוצה את הדרך. היתכן כי זהו הכביש המצרי ? כן. שני