״עלה על המכונה ותראה אם יש למעלה משהו חשוב שכדאי להעביר״.
במכונית חבילות גדולות של בגדים, מעט מזון וארבעה מנועים קטנים. אני קורא לאנשים שמסביב ומעביר את המנועים. את הבגדים לא כדאי להעביר.
אחיה חוזר עם המפקד הפלמ״חאי. המפקד רוצה לשרוף את המכונית. לרגע איני תופס את כוונתו. הרעיון מדהים אותי.
״לשרוף ? הלא עלינו לחזור באותה דרך עוד הלילה! אתה רוצה לתת למצרים סימן שיבואו וישימו מארב ?״
הוא מהרהר לרגע קט. נראה שלא חשב על כך, שהרי הוא עצמו ישאר בנגב עם מכוניות האספקה. מאחר שהוא פלמ״חניק אין זה למטה מכבודו לשמוע עצה מפי טוראי. הוא מחליט להשאיר את המכונית מבלי להעלותה באש.
בינתיים מתעצבנים בבסיס. קולו של קצין המבצעים החטיבתי פוקד להתקדם מיד. בזו אחר זו יורדות המכונות הכבדות מן הדרך ועוקפות את שדה המוקשים בסיבוב גדול.
אנחנו חוזרים למקומנו. והשיירה מתקדמת.
*
בינתיים מתחילים גם אנחנו להתעצבן. הזמן היקר חולף. השיירה נעצרת כל כמה פסיעות.
לבסוף מגיע תורנו. הג׳יפ נעצר.
אני מסתכל באחיה, כשמח לאידו. יודע אני מה קרה. אחיה נטל פח מעל למכונית הממוקשת, הריח בו ריח של בנזין ומילא בו את הטנק של הג׳יפּ שלנו. נראה שהיו בפח זה מים לראדיאטור, ומן הפח עצמו נדף ריח מה של בנזין ישן.
תוך גידופים ומחמאות הדדיות בשפות שונות אנו מחברים בשרשרת את הג׳יפ שלוי לג׳יפּ שבו נוהג ראובן הובר. ראובן אינו נהג מקצועי, זו הפעם הראשונה שנתנו לו לנהוג. מדי התחילו לנסוע מזדעזע הג׳יפ שלנו בכל חלקיו, וקופץ קפיצה מטורפת. אם עכשיו יתפתח קרב...
איני מספיק לחשוב את המחשבה עד הסוף, והגה עפים הכדורים