5 באוגוסט, 1948. בחופשה בתל-אביב.
כְּבָר הַשַּׁחַר עוֹלֶה, חֲבֵרָה, עוֹד מְעַט וְיִרְעַם הַתּוֹתָח.
לֹא נוֹתַר לִי זְמָן רַב עוֹד לִרְשׁוֹם לָךְ מִלִּים עֲלֵי פֶתֶק.
כְּבָר בּוֹקֵעַ הָאוֹר, וְעִמּוֹֹ מִתְקָרֵב הָאוֹרֵחַ,
זֶה דַיָּר לֹא-רָצוּי שֶׁקָּבַע מִשְׁכָּנוֹֹ בַּמִּשְׁלָט -
הַמָּוֶת
- - -
- - - יְצוּר מְשֻׁנֶּה, הַמָּוֶת, תְּחִלָּה הִבְהִילָנוּ,
אַךְ בֵּינְתַּיִם הֻרְגַּלְנוּ לִרְאוֹת פַּרְצוּפוֹ, וְהִנֵּה הוּא טִבְעִי -
לֹא אָשִׂישׂ לִקְרָאתוֹ, חֲבֵרָה; מֵיטִיבָה לְנַשֵּׁק אַתְְּ מִמֶּנּוּ,
אַךְ נָכוֹן אָנֹכִי בְּכָל עֵת לְפָגְשׁוֹֹ בְּמִקְרֶה.
בַּקָּשָׁה לִי אֵלַיִךְ אַחַת, רַק אֶחַת - אִם אָמוּת
אַל תִּבְכִּי!
מִיָּמַי לֹא אָהַבְתִּי דְמָעוֹת, דִּמְעוֹת עֵין אִשָּׁה.
זִכְרִי כִי אָהַבְתִּי לִחְיוֹת,
לִחְיוֹת בְּכָל-לֵב, וּמְאדֹ!
זִכְרִי -
הַחַיִּים יְפַכּוּ עוֹד בַּכֹּל,
גַּם הָעֵשֶׂב יִצְמַח עַל קִבְרִי, וְהוּא חַי וְיָרֹק.
וְהַחַיִּים לַחַיִּים נִתָּנוּ.