9 באוגוסט, 1948. ג׳סיר.
אנו נמצאים במסגד של ג׳אלדיה, ארבעה אנשים באפס מעשה. לידינו הטלפון המחבר את הבסיסים הקרביים.
בחזית הפוגה. הודעות קרביות אין. אך ליד כל מכשיר יושב בחור או בחורה - בעיקר בחורה - שאין להם מה לעשות. אני מרים את השפופרת.
״האמנם יש לך עינים ירוקות ?״ שואל קול גברי עוגב. ״תסתכל בטלפון" עונה קול מהתל של בחורה.
״ומה עם השערות?״
״שחורות כמו פיח !"
״אגב, מה שמך ?״
״שמי״, עונה הקול המהתל, ״יוכבד !״
״אל תאמין לה״. נכנס קול שלישי לרשת, ״שמה יהודית״. ״הלו, מטה קרבי?״ נשמע קול אחר, ״מברק דחוף עבורך... את מוכנה ?"
״יא שייך״, מפציר הקול העוגב, ״אין לך מה לעשות ? אינך רואה שאנחנו עסוקים? שלח את המברק בפעם אחרת!״
״שפנדאו, המתן, המתן !" נוזפת בו יוכבד-יהודית, ״משלט x -
תן את המברק ד
בקצב משעמם מטרטר הקול שמות חסרי תוכן. ״בועז, וו, יונה, שמיר, אלף, עין...״
מברק ב״קוד״. אין טעם להאזין. אני מחכה עד ל״היישר״. ״הלו מטה קרבי מס' x״, אני אומר בקול רשמי שכולו אומר אבטוריטה. ״תן לי את ישראל״.
״האם זה דחוף מאד ?״ שואל קול מבוהל של צעירונת. ״מברק בהול״, אני אומר. ״מיד אקרא לו - המתן!״ קולו של ישראל. ״הלו - מי שם ?״