״כאן אורי. תראה, אני חושב היום להסתלק לתל-אביב. יש לו מה להודיע?״
״כן״, הוא קופץ על המציאה. ״תיכנס להורי ותגיד להם שאני בסדר.
ואם אתה רוצה למסור דרישת שלום לשרה...״
״אגב, מי היתה הבחורה שענתה בטלפון ?״
״מה, אתה לא מכיר את חוה? חמודה נורא, בחיי, תיכף אתן לך אותה...״
שיחה שיגרתית של פלירט באלחוט, מנחשים את הטיפוס, את הפנים, את השם. זהו הבילוי העיקרי של הקשרים בבסיס קרבי, בשעה שאין קרב.
רבע שעה של מנוחה. התפקיד מייגע.
צלצול. אני מרים את השפופרת.
״הלו, מי שם ?״ שואל קולו של גבר.
״כאן מא״ז ג׳אלדיה. אתה רוצה אותי או את המוכתר ?״
״מי נמצא שם עוד?״
״לידי כאן מפקד המחנה ומפקד הגדוד. אין לו מה לעשות מפני שהגדוד שלו בחופש״.
חיוך טלפוני. ״האם יודע אתה לשיר ?״ ״בודאי. אתה רוצה תקליט של עבדול ואהאב ?״
״תפאדאל״.
אני מוסר את המכשיר לשלום כהן. הוא שר שיר ערבי, ואני מחקה את ההפרעות והטרטור של הפטיפון.
״מי שר שם כל כך יפה?״ נכנס קול של בחורה.
״מא״ז ג׳אלדיה״, אני עונה לה.
״אתה בחור יפה ?״
״נורא. ואת?״
״עוד יותר נורא״.
הזמן חולף. בא ג׳יפּ שני כדי להחליפנו.
*
זוהי הזדמנות בלתי-חוזרת להיעלם לשעות ספורות ו״לקפוץ״