לתל-אביב. דהרנו העירה, החלפנו בגדים, אכלנו ארוחה ״עירונית״ וחזרנו.
ברחובות עצר אותנו טרמפיסט. היה זה מושבניק שחזר לבאר-טוביה. פינינו לו מקום והוא התרשם מאדיבותנו הרבה. נראה שגם ידע להעריך את הכבוד לנסוע בג׳יפ קרבי של השועלים.
היינו ארבעה בצוות הג׳יפ - פרדי רגנשטרייף, הנהג, שלמה אפלבוים, המם-כף, בחור בלונדיני ושקט ; שלום כהן, שמנמן ומבסוט מעצמו, מקושט בשפם עצום ; ואנכי.
הגענו לגדרה. שם עצרנו את הג׳יפ, ירדנו ואכלנו אסקימו בקיוסק. גדרה היתה גבול העולם המיושב. מכאן ואילך היה ״הדרום הפרוע״.
חזרנו אל הג׳יפּ. אד לפני שהמשכנו בדרך עסקנו בהכנות מסוימות. פרדי הוציא מתחת לכסאו מטפחת-ראש אדומה ומטונפת וחבש בה את ראשו. שלמה קיפל את שרווליו. שלום פשט את חולצתו וישב ערום עד לחגורה. כולנו הרכבנו את משקפי הנהיגה הירוקים שלנו. המושב׳ניק הסתכל בנו בתמיהה אך לא אמר דבר.
פרדי הדליק את המנוע ונכנס למהירות הגונה. אחרי גדרה היו מחסומים אנטי-טאנקיים גדולים, חורים עמוקים שנחפרו בכביש. מישהו אמר עליהם שדרושות מאה דקות ואחת כדי לעבור אותם - מאה דקות של צחוק ודקה אחת של נסיעה. אלא שלמעשה אי-אפשר היה לעבור אותם אלא בזחילה. אי-אפשר ? אי אפשר לאדם פשוט. אך לפרדי שלנו זה היה אפשרי בהחלט. הוא לא האיט את המהירות. הג׳יפ עף שמאלה, אחר-כך ימינה, ושוב שמאלה. אנחנו, שהכרנו את פרדי ואת המחסומים, אחזנו היטב בידינו וברגלינו. המושב׳ניק, שלא הכיר את פרדי, נפל תחילה על המקלע ואחר כך רצה להתגלגל בכלל מן הג׳יפ. ברגע האחרון תפסתיו בצוארון והחזרתיו למקומו.
אחרי הסיבוב לחצור התחיל התענוג האמתי. פרדי נכנס ל״ספיד״. דרוש אמון כדי לשבת בג׳יפ קרבי החסר מושבים אחוריים, כשהוא טס במהירות של חמשים מיל לשעה. אסור לך, למשל, להחזיק במקלע מפני שהמקלע עלול לעוף הצידה. אסור גם להחזיק בראש החצובה, כי המקלע עלול לדפוק לך על אצבעותיך במקום הרגיש ביותר. מאותת