אולם מאחורי הצחוק של החזית עמדה מציאות בלתי-הומוריסטית. ידענו שהנגב בשאר מנותק, וכי הקרבות עלולים להתחדש במלוא זעמם בכל רגע; כי פעולותינו היו אך הכנות לקרבות גדולים אלה. בלילות יצאנו ארבעה או ששה אנשים כדי לבדוק את קוי האויב, חדרנו בין משלטיהם, גלינו את חוטי הטלפון שלהם וחיברנו אליהם את הטלפון שלנו. במרחק של חמשים מטר ממשלט מצרי מבוצר מול כארטיה גלגלנו את סלילי החוסים שלנו ועוררנו המולה שהיתה מסוגלת לעורר את המתים. אך כולנו חזרנו בשלום.
בין הפעולות היתה לנו שהות מספקת ״לעבד״ את הרשמים של הקרבות האחרונים. ישבנו על מרפסת ה״ארמון״ שלנו המשקיפה על הרחוב הראשי של ג׳סיר, ודיברנו, זו הפעם הראשונה, על בעיות רציניות - על יחסינו לעורף, על מהות המלחמה ועל מעשינו אחרי השחרור.
11 באוגוסט, 1948. ג׳סיר.
״אם אהיה בחיים בסוף המלחמה...״ אומר יעקב מלישקביץ, כשהחיוך החרישי של החולם בהקיץ מתפשט בפניו. השיחה הנצחית של החייל הקרבי.
כך ישבו יזעם חיילי חזית המערב של רימארק בחפירותיהם. כך ישבו עכברי המדבר של מלחמת העולם השניה. כך אנחנו יושבים היום בבית ערבי מפורעש, באחד הכפרים הנדחים של חזית הדרום.
״אם אהיה בחיים...״ יעקב מדגיש מאד את ה״אם״. ככל חייל קרבי הוא בטוח, בסתר לבו, שלו, דוקא לו, לא יקרה דבר. אולם מוחו אומר לו שהקרבות יתחדשו וסיכוייו להשאר בחיים עם תום המלחמה הם קלושים במקצת.
עכשיו חולמים כולנו. אחרי המלחמה, שלום.
״מי שראה מלחמה בעיניו ואינו הופך פאציפיסט הוא מטורף". אומר שלום.
״או סאדיסט״, מוסיף יעקב. "קודם כל עלינו לחזור לחיים האזרחיים", אני אומר. שתיקה עמוקה. כל אחד מתאר לעצמו את הדבר - לשבת במשרד