מחניק, לעבוד בבית חרושת שמונה שעות ביום, עבודה חדגוונית יום אחרי יום.
"אתה יודע״, מהסס יעקב, ״יהיה לי קשה לחזור ככה סתם״.
אנו יודעים למה הוא מתכוון. כולנו מרגישים אותו הדבר. התרגלנו לחיים של מתיחות, חיים של חופש מוזר בבסיסים קרביים, חיים הבנויים על כמה יסודות פשוטים ובלתי-מעורערים - רעות עד המוות, רעות אילמת החבויה מאחורי קטטות קטנוניות; יחס הכבוד ההדדי של חיילים שבחנו זה את זה בעשרות קרבות; ההגינות האישית של אנשים, המוכנים תמיד להתנדב לג׳וב מסוכן, שאינם רוצים למות אך מוכנים למות בכל עת. כיצד נעבור לפתע לאורח חיים שונה מזה בתכלית ?
״הייתי יומיים בתל-אביב והחיים בעורף מעוררים בי גועל נפש. רקבון, אינטריגות, פרוטקציות... אינני יודע, יש לי הרגשה שלא אוכל להסתדר בחיים כאלה. כשאני מספר להם היום שאני בחזית, לועגים לי וחושבים אותי לאידיוט. אם אחזור מחר ,יסדרו׳ אותי במקום העבודה ובכל מקום...״
״כן, אילו היתה דרך לשמור אחר כך על החברות שנוצרה כאן...״
אני חולם.
״אינני מאמין״, אומר שלום. ״היא נוצרה בחזית, והיא תישבר כעבור חצי שנה בימי שלום״.
״הייתי רוצה לטייל קצת בעולם, לראות את הכל...״
״אי-אפשר סתם לברוח״, אני מטיף, ״צריכים לדאוג שהדברים שלחמנו למענם יהיו בסדר״.
אך הרעיון חודר ללב ומפתה. לטייל, להסתובב בלי אחריות למשהו.
״אין לי כסף לכך״, אומר יעקב. ״מאבי לא אקח״.
״מי צריך כסף״, אומר שלום. הוא היה פעם בצי הבריטי והסתובב קצת בעולם. ״עובדים על אניה, באים לאיזה נמל, למשל רומא, נשארים עד שאין כסף, עולים על אניה אחרת ומסתובבים ככה חצי שנה או שנה...״
חולמים כולנו. אנחנו יושבים על סיפון אניה, מסתכלים בשקיעת