13 באוגוסט, 1948. ג׳סיר.
התנגדות האויב נשברה, כוחותיו נסוגו מן הכפר וירו עתה אשצלפים בלתי יעילה מרכס ההרים שממול. מפעם לפעם היית שומע כדור בודד מזמזם כדבורה עצלנית בגובה רב מעל לראשך. הם ירו סתם, ללא חישוב המרחק, מבלי להעלות את הגררות. לא היה עוד חשש להתקפה נגדית.
האנשים התפזרו חבורות-חבורות בסמטאות הצרות בחפשם אחרי שבויים, תחמושת ומזכרות. בעיקר אחרי מזכרות. הם לא היו מבקשים דברי-ערך והסתפקו בכפיה, תרבוש, חרוזים מעטים. אותו חבלן שהופיע פעם כשבידיו נרגילה מהודרת היה בשעתו שם-דבר.
בקרן הסמטה האפלה פרש רפי מכיתתו. הוא רצה להתבודד. לעצמו תרץ זאת בצורך לבדוק גם את הסמטאות האפלות, שהחברים היו פוסחים עליהן. הרי דוקא בסימטאות כאלו יכלו צלפים בודדים להסתתר בקלות. אך בלבו ידע שהיה זה תרוץ בלבד וכי למעשה דחפה אותו גם הפעם, כתמיד, אותה תערובת ארורה של הרפתקנות וסקרנות, שלדעת החברים תהיה לבסוף בעוכריו.
״בחזית אסור שתהיה הרפתקן״, הטיפו לו כשהתנדב בפעם האחרונה לג׳וב מיוחד, ״בחזית חייב אתה להיות כורדי. סתם כורדי. אתה מבין ? אתה מקבל פקודה - לך. אינך מקבל פקודה - אל תתחוב את האף״. ויוסקה הליצן אף הוסיף: ״אם אמות בג׳וב שלא הייתי צריך להתעסק בו, אתחרט על כך עד סוף ימי״.
אלא שלכולם היתה מידה גדושה של הרפתקנות מוסווית. לולא אהבו בסתר לבם חיים אלה של סכנה מתמדת, רעות פראית וחוויות חדשות, לא היו עומדים במבחן.
אלא שבכל זאת, חשב רפי, לא כדאי ליהרג מתוך קלות דעת. איך היה יוסקה אומר ? ״בימינו יש לך כל כך הרבה הזדמנויות למות מות-גבורים, שאין עוד כל טעם למות מות-טפשים״. אמת ויציב.