הוא דרך את הסטן. יתכן מאד שמאחורי אחת מדלתות-עץ אלו מתחבא צלף ערבי, או סתם פלח שחרה לו לעזוב את בית אבותיו בלי להרוג בכובשים. מוזר שהיו כה מעטים שבחרו בדרך זו. זוהי ירושת העבדות. מעולם לא היו בני-חורין. דורות רבים מדי היו טרף לכובשים זרים.
לכל הרוחות, רטן רפי לעצמו, תמיד היו תוקפים אותו הרהורים פילוסופיים אלה כשהיה משוטט לבדו בכפרים ערביים. היתה זאת קללה ממש. הנה החברים - הם לא היו מקוללים במחשבות רבות מדי. אסור שתהא חושב יותר מדי על הצד האפל של המלחמה, זה רק מקשה עליך. או שמא הרהרו גם החברים הרהורים מעין אלה בסתר לבם, ולא העזו לדבר על כך מחשש שיחשבום לרכי-לבב ? פחד מוצדק לאור שאיפתם להראות פראי-אדם ככל האפשר...
נקישת-דלת מאחוריו. כעבור שניה עמד ליד גופה עטופה שחורים. כדקה היה כחית-בר מאולפת, הפועלת לפי אינסטינקט עיוור של קיום עצמי: קפץ הצדה, הסתובב, וירה בתנועה אחת בלבד. והנה הגופה.
הדם שנעצר בלב החל שוב לזרום. ההרגשה הראשונה היתה של סיפוק ושמחה. ההגבות הטבעיות פעלו. אפשר היה לסמוך עליהן בשעת הצורך יצילו אותו תמיד. זהו שכרו של אדם המסכן את עצמו ההרגשה שנחלץ מסכנה. הרגשה משכרת, כיין עתיק.
סכנה ? איזו סכנה ? הוא הסתכל בגופה, ורוחו נפלה. ערביה זקנה, מדולדלת. ודאי נשארה כאן מפני שלא עמד בה הכוח להמלט עם האחרים.
כיצד יכולתי לדעת שאין זה זקיף מזוין ? מעשה של הגנה עצמית,
ותו לא.
הזקנה הסתכלה בו בעינים פתוחות למחצה. פיה היה מעוות, כאילו לעגה לו ולהצטדקויותיו העלובות. הוא רצה להמלט מן המקום, אך לא יכול. משהו משך אותו, הכריח אותו להכנס לחדר הנמוך והמרופש.
הוא הסתכל בו כאילו היה זה החדר הערבי הראשון שראה מימיו. חדר ריק כמעט. מגל שבור, ערמה של תבן בפינה, מזח קרוע ומזוהם, צלחת מלוכלכת, ראי ענקי. הראי הרגיז אותו. למה אתה מוצא כמותם