בכל חדר ערבי ? רפי לא רצה לראות את עצמו ברגע זה. התת דיה עוד דרוך. ירה וניפץ את הזכוכית.
על הארץ התגוללה מחרוזת אדומה. עתה נזכר שהיתה זאת אחת הסיבות לפרישתו מן החבריא. הוא רצה מחרוזת בשביל רינה. בגאוה ילדותית הראתה לו את הכפיה שקיבלה ממשה, וביקשה ממנו מחרוזת. והוא, גבור-הקרב הנערץ, לא אמר לה שמן הסתם לקח משה את הכפיה מאצל הרוג או פלח מרוד שברח, הוא שתק והבטיח.
הוא הסתכל במחרוזת - עזבונה היחידי של ההרוגה. היא עוררה בו גועל. כבעיטת רגל העלימה בערמת התבן.
*
קולות המולה נשמעו בחוץ. רפי יצא בקפיצה. בקרן הסימטה החזיקו כמה חברים בנער ערבי שנאבק עמהם בכל כוחו, כשעיניו פקוחות לרווחה מרוב פחד. היה זה נער בן 12 בערך, שחור-שער ושחור-עינים. אפילו ברגע זה של פחד היו פניו המלוכלכות יפות. היתה בהן גאוה כלשהי, שסתרה סתירה משונה את ההבעה המבוהלת של עיניו.
״מה אתם רוצים ממנו ?״ שאל רפי.
״הוא מרגל, אני אומר לכם, סתם מרגל מטונף, התחבא בפינה אפלה בחדר ובלילה היה בוודאי מסתלק לקוים המצריים ומגלה להם את עמדותינו!״
״אינך יכול לעשות לו מאומה״, אמר רפי בשקט מעושה. ״שמעת מה שישראל אמר בפעם שעברה - הוא יעשה את המות למי שיגע בשבויים. צריכים להביא אותו אליו״
בחקירה לא אמר הנער ולא כלום. הוא לא עזב את הכפר, מפני שזה הכפר שלו. סתם כך - שלו. ישראל, שחקר אותו בערבית הרצוצה שלו, הסתכל בו בתמיהה. טענה פשוטה ומפליאה זו לא שמע מימיו מפי שבוי ערבי.
״מה לעשות בו?״ שאל. היתה זאת אחת התכונות החביבות של ישראל, שהיה מתיעץ עם אנשיו, כאילו היה זה עוד בתקופת ה״הגנה״. "לדעתי צריכים לשלח אותו שיצטרף אל שאר הפליטים. אפילו אם