לבסוף נודעו פרטי פקודת-המבצע. כעבור יומים יתקיפו שני גדודים וינקו את השטח עד לרכסי ההרים.
בבוקר באו הג׳יפּים, וליד הקנטינה התפתח ויכוח כללי על פרטי הפעולה הקרובה. ככל אנשי חיל הרגלים התיחסו אנשי הפלוגה אל רוכבי הג׳יפּים בקנאה מהולה בחיבה. דרך-לחימה זו, מעל גבי מכוניות דוהרות אלו, בלא צורך לשאת מעמסה על הגב ולהטריח את הרגלים, קסמה לרבים.
״המצרים אינם יודעים עדיין כלום״, אמר רובקה, נהג-ג׳יפ שחבש מטפחת-ראש אדומה במקום כובע. ״היינו עכשיו באג׳יה והפלחים ברחו אחרי הצרורות הראשונים. לא היה אפילו חיל-משמר מצרי במקום, אני אומר לכם, הפעם זה ילך כמו חמאה״. וכדי לבטא את שביעת-רצונו המוחלטת בהדגשה יתרה, נתן לחסן חלק נכבד מחפיסת השוקולדה שלו.
״אם לא תפסיקו לשוטט בשדה ההפקר, יתחילו להריח משהו" -
רטן משה. בטחונם העצמי של אנשי הג׳יפים הרגיז אותו.
״סמוך עלינו״, צחק רובקה, ״הם חושבים שזוהי הטרדה סתם...״
*
״מה הענינים? היכן האוכל?״ היה זה קולו הצרוד במקצת של יאנק, מפקד המחלקה השניה בראש התל.
״אל תנדנד! תקבל!״ הפליט ישראל בהסח הדעת והניח את השפופרת במקומה. הוא היה עסוק בעיכול פקודת המבצע. ״הי דודיק״, צעק החוצה, ״תגיד לחסן שימהר להביא את האוכל למעלה.״
כעבור דקות אחדות תחב דודיק את ראשו מבעד לדלת.
״אל תפריע״, מלמל ישראל. ״אתה רואה שאני עסוק!״
״חסן איננו!״ הכריז דודיק.
״אולי אקום לחפש אותו?״ שאל ישראל באירוניה עוקצנית, ״לך למטבח או לקנטינה ותמצא אותו. למעלה רעבים״.
דודיק לא זז. ״חיפשתי בכל מקום. חסן נעלם. גם המשיח איננו״. ״המשיח״ זהו החמור הלבן.