הפעם נתעורר ישראל. ״קרא לרפי. מהר. ותגיד למשה שיכין ג׳יפּ״
רפי היה חיור. דודיק כבר מסר לו.
״מתי ראית אותו לאחרונה ?" שאל ישראל. קולו הרדום כרגיל היה עתה חד וקצוב, כמנהגו בשעת קרב.
״אני אינני יודע... לפני שלוש שעות היה בקנטינה... מה אתה רוצה לעשות ?״
״מה אפשר לעשות ? ארדוף אחריו בג׳יפּ !״
רפי היסס לרגע. ״ישראל, קח גם אותי!״
ישראל הסתכל בו. היה בעיניו משהו הדומה לרחמים. ״שמע חבוב״, אמר ברוֹך בלתי-רגיל, ״מוטב שתשאר כאן. בחזית אסור להתידד, זה רק גורם צרות. וביחוד כשזה נער ערבי. זה היה רעיון משוגע מלכתחילה. לא הייתי צריך להרשות. עכשיו יכול הדבר לעלות בחיי חברים... אם אמצא אותו קרוב מדי לקוי המצרים, אצטרך לירות בו מרחוק.״ ישראל היה צלף מפורסם בחטיבה.
״בכל זאת...״ התחנן רפי.
״תפאדל. אבל זכור שהזהרתיך. אתה יותר מדי סנטימנטאלי בשביל דברים כאלה״.
*
משעלו על הרכס השני ראו את החמור הלבן ורוכבו נעלמים בין בתי אג׳יה, הכפר שטוהר בבוקר ע״י הג׳יפּים. ישראל, שנהג בעצמו, דהר אחריו במהירות של 70 מילין לשעה. הג׳יפ קפץ כמטורף בשדה הבור.
ברחוב הראשי ראו פתאום את ה״משיח״ לבדו. ישראל עצר. רפי קפץ למטה ונעלם בין הבתים. ישראל כיבה את המכונה והלך אחריו.
רפי עמד והקשיב. מתוך אהד ההדרים נשמע רשרוש כלשהו. רפי פסע על קצות אצבעותיו, כשהסטן מוכן לפעולה. ליד החלון הצר נעצר והעיף בזהירות מבט פנימה.
לראשונה לא הבחין מאומה באפלה. אט-אט הורגלו עיניו. עתה ואה את חסן כורע ליד דמות רובצת בפינה חשוכה.