שמישהו יקום בעל כרחו בשעה בלתי-אנושית זו. שלושת דיירי ה״ארמון״ רק התהפכו לצד השני והמשיכו לנחור עד לשריקת המשרוקית של מכונית המטבח בשעה עשר. מובן שלא היה זה מתפקידו של יוסף הטבח להאכיל את השלושה בביתם, אלא שהיה בחור טוב, ובסיבובו הרגיל לחלוקת המזון בעמדות השמירה אשר מסביב לכפר, עצר לפני ה״ארמון״ והגיש מנה יפה לאחד הדיירים, שהיה יורד ולוקח את האוכל לשלושתם. ״מי יודע״, חשב לו יוסף בלבו. ״מחר ייהרגו בפעולה. למה לא יחיו להם כמו שצריך כל עוד הם חיים ד׳ דבר המוכיח בעליל, שיוסף זה היה אמנם בחור נבון אך בלתי-מתאים בהחלט לתפקידו כטבח ביחידה קרבית.
אחרי הארוחה היו יוצאים הג׳יפים לסיור - טיול נחמד בדהירה שגעונית לארכה של החזית, מסע מרענן אשר מנה מתונה של סכנה ופעולה קרבית הוסיפו לו חריפות. הסיור היה מסתיים לרוב בבית קפה ברחובות או בגדרה, ואחרי הצהרים היו חוזרים לג׳פירה. איסר היה כותב משהו, שלמה היה מתעמק ברומן בלשי אנגלי, אחרי כן היו עורכים קומזיץ קטן לשנים או לשלושה, מקשקשים עם הבנות במטה הגדוד והולכים לישון, אלא אם כן נקראו לסיור-לילה. בקיצור, חיים של גן-עדן.
ובכל זאת היה חסר משהו, משהו שהיה צריך לשמש גולת-כותרת לחיי הכיף.
*
אותו ״משהו״ הופיע באופן בלתי צפוי בבוקר בהיר אחד בדמותה של חוה, מורה צעירה שנשלחה ע״י המחת״ר כדי ללמד את אנשי גח״ל החדשים עברית.
למן הרגע הראשון הכניס איסר את המורה תחת כנפי חסותו הסביר לה מה איום גורלו של אדם הנאלץ ללון ב״ביבאק״ מחניק, גם נימק מדוע אין מַטה הפלוגה מקום היאה לבחורה עדינה ואינטליגנטית, אף רמז רמזים קודרים על אופיו של רב הסמלים הפלוגתי, שגילה אף הוא ענין במציאה. בקיצור חוה עברה לדור ב״ארמון״. הוקצו לה אלונקה וכילה, ״אורגנה״ לה מעין כוננית