אפילפטית לספרי הלימוד, והמשולש שבארמון הפך למרובע.
חוה נכנסה ל״משפחה״, שטפה את הצלחות אחרי הארוחות, טאטאה את החדר בבוקר, ואנשי הפלוגה התרגלו במרוצת הימים לנוכחותה ב״ארמון", אחרי שדלל אוצר-ההערות העוקצניות על חשבונה ועל חשבון איסר.
יחסים משונים התפתחו בין חוה ואיסר. הוא היה לה מעין משענת ומורה-דרך בעולם זר של גברים שאליו נקלעה, וההומור האכזרי שלו עזר לה להתגבר על משברים לא מעטים עד שהסתגלה לתנאי המקום המוזר. ואילו בו עוררה חוה עולם שלם של רגשות שנשכחו במשך עשרת חדשי הקרבות. הרגשה משונה היתה זאת, לדעת כי בסופו של סיור יחזור ״הביתה״ ממש, ימצא ארוחה מוכנה ובחורה המחכה לשובו. אמנם, לא היתה ביניהם אהבה רומנטית, אך נוצרה ידידות בריאה בין בחור ובחורה שהגורל הפגישם באורח כה קפריסי.
*
אם חשבה חוה שנכנסה לחיים שיגרתיים וסדירים הרי באו המאורעות וטפחו על פניה.
ביום השבת חזרו הבחורים מאוחר מן הרגיל. ירדה כבר אפלה של שעת-ערביים עת עלו שלמה ואיסר לחדר. חוה, שנמנמה על המיטה המצרית, נחפזה והציעה להם כמה עוגות שקנתה בקנטינה, אך הללו רק ישבו במרפסת והסתכלו בשקיעת החמה מבלי לאמר דבר.
״מה קרה, איסר?״ שאלה. זמן מעט מדי בילתה בחברתם של ביי הקרב מכדי שתדע להבין סימפטומים אלה ללא קושיות.
״כלום״, אמר איסר, והדליק לעצמו סיגרית, ״רק אהרון הלך״.
הוא אמר זאת בקול אדיש ויבש כאילו אמר ״המטאטא נשבר״.
אך חוה הבינה. שוב נהרג אחד מאנשי הפלוגה, אחד שהיה שייך להוי הזה במשך חדשים, אחד שהכירוהו עד לנבכי הנפש, שידעו את כל סודותיו, תקוותיו ושאיפותיו, שהיה קרוב להם יותר מאשר אב ואח.
חוה ישבה ושתקה. עתה, רק עתה, הבינה את סוד ההוי המוזר הזה, שחשף את החיים עד ליסודותיהם הפשוטים ביותר, חיים של שמחות פשוטות, שאיפות פשוטות, ויצרים פשוטים, חוסר אשליות ותסביכים,