ומוות במשך עשרות פעולות נועזות; שהיא, אדם מן החוץ, הפכה את איסר, חברו הטוב ביותר, לאויבו בנפש! ושבכלל קלקלה לגמרי את איסר זה, שהיה עד כה בחור נחמד וחבר נאמן בקרב.
בקיצור, אותו לילה ישבה לה חוה על המרפסת באויר הצונן (בחדר ישן יששכר, והיא לא רצתה להיות לידו) והרהרה הרהורים נוגים. אך מאידך ידע ידעה: שלשה בחורים אלה ישבו יחד על ג׳יפ אחד ויצטרכו לצאת יחד לפעולות שהעזתן מסמרת את השער, ושסכוים לחזור חיים מפעולות אלה תלוי ומותנה ברעות שביניהם, במידה שיוכלו לסמוך איש על רעהו ברגע הגורלי בלי אומר ודברים, בהרמוניה מוחלטת ואוטומטית. כל ענן בשמיה של רעות זו עלול לסכן את חיי כולם, את חייהם של איסר ושל יששכר גם יחד, ומי יודע של מי עוד. והיא נזכרה בפרצופו של אהרון הבלונדי ש״הלך״.
איסר חזר בשלוש בבוקר והלך מיד לישון. משנתעורר מצא את חוה אורזת את חפציה. הוא קפץ ממקומו. ״מה קרה ?״ אך היא הפנתה אליו את גבה והמשיכה בעבודתה.
״חוה״ אמר.
״כן?״ שאלה בקול נמוך מבלי להפנות אליו את פניה.
״חוה... הרי את יודעת, השבוע הזה... זה היה השבוע היפה ביותר שלי בצבא... ועכשיו, בשביל חמור מטונף שכזה...״
״אני עוברת לאוהל הבנות של מטה הגדוד״, שסעה חוה את דבריו בתקיפות שהיתה בלתי רגילה אצלה, ״בכלל, התחילו לדבר עלינו בגדוד, אל תשאל... אני יודעת, אתה מצפצף על זה, אבל אני עוד לא התרגלתי למושגים שלכם... וממילא, עוד מעט יעבירו אותי חזרה לתל-אביב״.
ובזאת סיימה, כמובן, את הוכוח.
אחרי שחוה עברה לאוהל הבנות חזרה גם צפורה לקבוץ (הרס״פ פקח פתאום את עינו העצומה והעיר את אשר העיר), וכך נשאר ב״ארמון״ המשולש הישן - איסר, שלמה ויששכר. אלא שהיחסים לא חזרו למסלולם התקין. בלבו האשים איסר את יששכר שהרס באגואיזם הנקלה שלו את האידיליה הקרבית הזאת. יששכר אכל מחוץ ל״ארמון",