יחד עם שאר אנשי הפלוגה, ורק לעת ערב חזר לחדר לישון. איסר לא החליף עמו אף מלה אחת.
כעבור שבוע הודיעו לפלוגה שהיא עומדת לעזוב את ג׳פירה, אך לפני כן הוטל עליה תפקיד אחרון - להעביר שיירה לנגב דרך קוי המצרים בין בית-ג׳יברין ועיראק-אל-מנשיה.
הפלוגה היתה למרקחה. כולם ידעו - זהו הג׳וב הגדול שציפו לו זמן רב, ג׳וב גדול ומכריע. כולם היו מתוחים. הנהגים בדקו את הג׳יפים עד לבורג האחרון, המקלעים נוקו עד שברק הקנה סנוור את העינים, המפקדים דגרו על מפות וצילומי-אויר, וכשהמתיחות הגיעה לשיאה חולקו התפקידים. לג׳יפ של איסר נקבע המקום הראשון בשיירה, זה שנקרא בפי החבריא ״מנשק מוקשים״
בזה אחר זה גלשו הג׳יפים לתוך האפלה, כמעט מבלי להשמיע רעש. הראקיטות הצבעוניות סימנו את עמדות האויב - מימין ומשמאל לדרך. הנה הגיעו לאזור המסוכן. האנשים ישבו מרותקים למקום, עיניהם תרו באפלה. הם חדלו להיות בני-אדם, והפכו אך אברים במכונות-הקרב - עינים של ג׳יפים, אזנים של ג׳יפים, ידים של ג׳יפים.
בג׳יפ הראשון, זה שכונה ״מנשק המוקשים״, ישבו השלשה. יששכר נהג, איסר חיבק את קת המקלע הקדמי ושימש סייר, ושלמה, מאחור, ליטף את המקלע השני בשעה שמלמל הברות בלתי מובנות לתוך פית מכשיר ה-21, שהוטל עליו לשמור על הקשר בין כוח הג׳יפים אשר בראש השירה והכוח השני שהיווה את חיל-המאסף. בין שני הכוחות הפרידה השיירה גופא - עשרים יחמש מכוניות-משא כבדות עמוסות מטען, הציוד החיוני לנגב המנותק זה חדשים.
יששכר נע במקומו בעצבנות, כאדם הרוצה לאמר משהו אך אינו יודע כיצד להתחיל. ביסודו היה בחור פשוט ובלתי-מסובך, וקשה היה לו לנסח רגשות מסועפים ומבולבלים. כמה פעמים רצה להתחיל, אך המלים נראו לו כרומנטיות מדי. ואין לך דבר מגוחך יותר בשעה גורלית מאשר מלים רומנטיות. שהרי התהום בין המ לה ובין המציאות עצומה היא כל כך ברגעים כאלה.