פרק ששי
האבדות הקשות של אחד-עשר ימי הקרבות בין שתי ההפוגות פגעו לא במעט בפיקוד הנמוך. מם-כפים וסגני-מם-ממים רבים נפלו. בכל גדודי החטיבה שרר מחסור חמור במפקדים. כדי לסתום פירצה זו אורגן קורם חטיבתי למפקדי-כתות וסמלים קרביים. לפי התכנית היה על הקורס להימשך שלושה חדשים, ולכלול כמעט את כל הנושאים שנלמדו עד כה רק בקורם לקצינים.
מחוץ לבודדים, שמאסו ב״שפשופים״, הלכו לקורס זה רוב ותיקי החטיבה. מיטב החיילים הקרביים של גדודי גבעתי נפגשו באהליו - אנשים שלא זה בלבד שנשארו בחיים אחרי עשרות קרבות, אלא שגם דחו מעליהם את הפתוי "להסתדר״ בעורף. היתד, זאת חברת-לוחמים בעלי הכרה, אנשים שבאו מן הקרב ושידעו כי יחזרו לחזית.
5 בספטמבר, 1944. קורס מם-כפים.
השעה היא שעת כבד האורות. האנשים רובצים על מיטותיהם, רצוצים אחרי יום של אמונים מפרכים. השרירים כואבים. במשך חדשים ״התפנקו״ בקרב ובבסיסים קרביים, ושוב אינם רגילים לתלאותיו של משטר אמונים.
השניים שתפקידם לצאת לשמירה נוטלים את רוביהם, ותוך רטינה וקללה במיטב הסגנון החיילי יוצאים את האוהל.
״איזה לילה שחור,״ מלמל מישהו, ״ממש כמו באישדוד...״ ״מה ?״ נשמע קול מן הקצה השני של האוהל, ״גם אתה היית באישדוד ? באיזה אגף ?״
מתפתח ויכוח על הפעולה. תוך כדי שיחה מתברר שעוד שנים