״רוכב טוב אינו מניע לעולם את היד כולה ואפילו לא את כף היד... מושכים את הסוס רק רועי-חזירים... רוכב טוב משתמש לעתים רחוקות בדרבנות... דיו אם יגע בסוס בארכובתו, והסוס יבינהו מיד.״ כך אומר מומיש-אולי.
ואלה השיאים האמתיים של הספר: מפקד-הגדוד, הזוחל מעמדה לעמדה בשעת הפגזה איומה, המורידה את רוח חייליו; מפקד-הגדוד, הרץ עם אנשיו בהסתערות; מפקד-הגדוד המכריז כי תפקיד החייל הוא לחיות ולא למות.
מפקדים כאלה היו גם לנו. כל חייל בחזית יקרא בשמותיהם. יש ביניהם שהיו לאגדות עוד בחייהם, כאותו מפקד צעיר, אריה קוצר. אולם יש צורך ויש תועלת בספר, שידגיש את הנקודה הזאת, שיטע בלב המפקד את הרצת להיות מנהיג, אישיות, מופת. ומכאן ערכו החיובי של הספר ״אנשי פאנפילוב״.
רוחו של פאנפילוב טובה היא ומתאימה לכל צבא באשר הוא צבא. אולם שיטותיו של פאנפילוב שיטות רוסיות הן, מתאימות לאדם הרוסי, לתנאים האיסטראטגיים הרוסיים, למסורת הקרבית הרוסית, ואין הם מתאימים לכל נוף אחר.
כשתסיים את קריאת הספר, וההתלהבות הראשונה תשכך, תתחיל לעכל את אשר קראת, ותווכח כי חסר בו בספר דבר אחד: חסר החייל. ישנו צבא, ישגה היחידה, אולם החייל, זה הפרט הלוחם, איננו.
נבין את הדבר נכונה. הצבא האדום הנהו צבא המוני, צבא המפעיל המונים גדולים, שכל שיקוליו האיסטראטגיים והטאקטיים גם יחד מבוססים על האפשרות להצעיד, אף להקריב, המונים. רוחו של הפרט קבעה אך במעט. קבעה רוחו של הכלל, יכולתו של הכלל. ואם לשם גיבוש הכלל היה צורך בהקרבת האינדיוידואליות של הפרט, הרי נעשה הדבר ביסודיות וביעילות. זו הרוח אשר הולידה את פאנפילוב.
האם קיים מצב כזה גם אצלנו ? האם יכולים אנו לוותר על הפרט, לדרום אותו, לעשותו לבורג מיכני במכונה הגדולה ? לא. צבאנו צבא קטן הוא. צבא המורכב מדור אשר נשם מילדותו את רוח החופש, צבא של בני-חורין. זה כוחו. אותו קרב מכריע על קיבוץ