אף אלה שאת פצעיהם חבשת בשדות הקרב, על כאביהם הקלת ואולי אף את חייהם הצלת, ובשורת איוב, כי אור ליום ו', כ״ו אייר תש״ח (4.6.48) נפלת בקרב, נודעה להוריך במקרה מפי עלמה ברחוב. "הרי כבר שלשה שבועות ידוע, כי בקרב על אשדוד נפל יעקב החובש", כך, בפשטות תמימה, ספרה העלמה - -
- - אל תתרעם ואל תכעס, בני היקר, על היחס. יבוא יום וישראל ישכון לבטח, אז יקום דור חדש, ובחרדה וברטט של קדושת יזכירו את אלה שנתנו נפשם והקריבו את חייהם על חרות ישראל. הדור, שיקום במדינת ישראל החפשית, יעריך את פעולתכם וידע, כי אתם הגבורים הקדושים את עם ישראל הצלתם.
ואני, אביך השכול, מה אגיד לך? אנדרטא לא תקשט את קברך, כי את מקום קבורתך לא אדע לעולם, רק את דמותך, בני, אשא בלבי עד סוף ימי.
באהבה, אביך,
ד״ר אליעזר רחמילביץ
במשך כל ימי הקרב היו מחשבותינו עם ההורים. בחשבנו על האפשרות כי נפול בפעולה לא דאגנו לעצמנו. דאגנו להורים. ובנפול אחד מחברינו היתה מחשבתנו הראשונה מוקדשת לאב ולאם. אך מעולם לא העזנו לבקר את הורי חללינו.
הרגשתי כי הגיעה השעה להסביר לכל ההורים השכולים את יחסו של חייל קרבי אליהם, לא רק כדי לנחמם, אלא כדי להסיר מלבם את החשש האיום כאילו נשכחו בניהם מלב חבריהם.
22 בספטמבר, 1948. קורס המם-כפים.
נכלם עד מעמקי הנפש קראתי את המלים המזעזעות, בהן הספדת את בנך, החובש הפלוגתי יעקב רחמילביץ. יעקב החובש...
זוכר אני אותו לילה. לילה אפל. בשורת-עורף ענקית מתקדמת היחידה ועוקפת את הטור המשורין המצרי. אנו עוברים ואדי עמוק. קשר העין בין חיל החלוץ וחיל המאסף שלנו נותק. אני רץ קדימה, לאורך השורה, כדי להודיע על כך למפקד. הרמץ נופל מתוך חגורתי.