אני מתכופף כדי להרימו. באותו רגע ניתך עלינו מטר כדורים מטווח קרוב ביותר. אני נופל על הארץ. מישהו נופל עלי. רוצה אני לדחוף אותו הצדה. אני מרגיש כי הוא מתעוות בצורה משונה. ״נפצעתי בגב חבוש אותי״ אומר קול שקט. אני מכיר את הקול הזה - קולו של יעקב. חיש מהר הוא נחבש.
כעבור דקות ספורות אני רואה אותו צועד יחד עם כל השורה, כאילו לא קרה דבר.
כעבור שמונה שעות עוד גועש הקרב במלוא עצמתו. אנחנו שוכבים על החול הרך, בעורף האויב, ומחכים לתורנו. לפנינו נכנסו שתי פלוגות לקרב-מגע. פתאום נשמעת קריאתו של מפקדנו ״כל החובשים, אלי !" יחידה אחת סבלה קשות. החובש שלה נהרג. כל החובשים נזעקים אליה. גם יעקב הולך. בינינו לבינה מפריד קילומטר של שטח פתוח, שטוף אש האויב.
בגלישה נמוכה רץ יעקב אל הפלוגה הנפגעת. הוא נעלם מן העץ.
מאז לא ראיתיו עוד...
*
מפקדיך, בני, לא הזכירוך, חבריך לא הספידוך, וגדודי ההגנה, אשר שנים רבות היית בשורותיהם, לא עמדו דום לכבודך...״ כך אתה כותב, האב.
והנה נזכר אני בתמונה אחרת. חזרנו מהפעולה. אנו שוכבים באחד הפרדסים בבסיס הקדמי, ומחכים לבואם של אוירוני האויב. מלוכלכים, רעבים, אדומי-עינים, מהוממים מכל אשר ראו במשך 12 שעות אלו, יושבים החברים. המתיחות העצומה טרם פגה. כל אחד מספר את אשר ראה. נזכרים שמות ההרוגים והפצועים.
אילו היה מישהו מן החוץ מאזין לשיחה זו, בודאי היה סבור, כמוך, כי לבנו משורין, כי אדישים אנחנו לגורל חברינו. אולם זהו שקר - מנסים אנחנו לשקר לעצמנו. כל שם יורד על ראשנו כמהלומה. כל שם מעורר בנו אלפי זכרונות.