ואנחנו, שראינו את כל הסבל הזה, שראינו את חברינו מתים, גוססים ומתפתלים בכאביהם, והיודעים כי מחר, מחרתיים עלולים אנחנו להיות באותו מצב, אנחנו מדברים עליהם בקול אדיש, מבררים את הפרטים, משוים את אשר ראינו. ואיש מלבדנו אינו יודע את סוד הרגע הזה, את הלם השעות הראשונות המציל אותנו מידי השגעון.
לא, אב שכול, לא שכחנו את יעקב, כשם שלא שכחנו אף אחד מכל אותם שנקרעו מתוך שורתנו. וכי כיצד אפשר לשכוח ? הרי כל שעה, כל רגע מאותה חויה עצומה שעיצבה מחדש את אופיינו, מעלה את זכרונם.
*
הנה תמונה שלא תישכח לעולם: ערב צאתנו לקרב הראשון שלנו בימי נחשון.
הגדוד כולו מתקדם בשורה ערפית אל הבסיס הקדמי. על גבנו מעמסה כבדה: כל נשקנו, ציודנו וחפצינו האישיים. אנחנו כורעים תחת העול, פוסעים כשכורים. מוחנו חדל מלפעול. האויב נמצא בשטח. המחלקה שלנו מבטיחה את החוד. האדמה הרטובה נדבקת אל הסוליות.
פתאום נפתח עלינו שטף כדורים. אנו רואים אפילו את אש הלוע. כולנו צונחים ארצה באופן אינסטינקטיבי.
הלב הולם בחזקה: מבחן האש הראשון הוא לנו.
מצמידים אנו את עצמנו אל הקרקע בכל אברינו, טובלים את ראשנו בתוך הבוץ, מתחפרים בצפרנים ובקצות הנעלים. על ידנו נאנח מישהו, אנחותיו של אדם גוסס. ״חובש״. צועק מישהו. והנה קם אחד, קם מעל פני האדמה המגוננת, ובקומה כפופה רץ אל האדם הפצוע, נשכב על ידו וחובש אותו.
יעקב החובש.
הסבור אתה, אב שכול, כי תמונות כאלה נשכחות, יכולות להשכח ? הרי רגעים אלה הם חלק מעולמנו הנפשי, ברגעים אלה הונחה נפשנו כאילו על סדן, ומהלומות הפטיש יצרו לה דמות הדשה.